<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנים אוחזין בטלית יחלוקו. פר"י הא דאמרינן [ב"ק ק"ב ע"א] בתרי מסכתא אין סדר למשנה הני מילי לענין סתם ואחר כך מחלוקת, ושמא שנא בבא מציעא תחילה, כי רבי היה צריך לשנות מה שחפצים התלמידי'. וכן משמע בפרק השואל [צ"ז ע"א] אנא שאילי לכו ממסכתא למסכתא.
דוקא אוחזין, אבל אי מנח אארעא הוי דין כל דאלים גבר, כן פירש רבינו תם. כתב בסמ"ג, ארבעה דינים.
זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. פר"י הא דאינו נאמן במיגו דאי בעי [אמר] כולה שלי, דמגו להוציא לא אמרינן. ויש מפרשים דהכא סבור לומר אמת כדאמר גבי מת במלחמה [יבמות קי"ד ע"ב] דלא מהימנא במיגו משום דאמר בדדמי. ועוד יש לומר דלא אמרינן מגו דהיה יכול לתבע ממון אחר, אלא מיגו של אותו ממון עצמו טענה אחרת טובה יותר. והא דאמרינן בגמרא [לקמן ח' ע"א] האי מיגו היינו כדי לפוטרו משבועה דבקל פטרי ליה. והא דלא אמרינן הכא אין ספק מוציא מידי ודאי, דהאי דאמר כולה שלי ודאי יש לו חלק בה כדאמר בפרק החולץ [ל"ח ע"א] גבי ספק ויבם, התם יבם הוא ודאי בנו של הסבא, אבל הכא אין סברא מי שהוא אוחז בחצייה שיועיל לו לחציה השני. עיין בפרק החולץ [שם] ובפרק מי שמת [קנ"ח ע"ב].
בראיה בעלמא קני. פר"י היכא דדעתו לקנות בראייה, אבל מתניתין הרואה את המציאה לא היה בדעתו כן.
קמ"ל דבראיה בעלמא לא קני. והא דאמרינן בפרק הבית והעליה [קי"ח ע"א] הבטה שבהפקר קני היינו במעשה כל שהוא.
<h2>דף ב:</h2>
וליחזי זוזי ממאן נקט. פר"ת דעד אחד פוטר משבועה למי שמסייע, ואידך ישבע, ואמאי שניהם נשבעים. וכן פסק הרמז"ל. עיין בפרק בתרא דקדושין [ע"ג ע"ב].
<h2>דף ג.</h2>
חנווני על פנקסו, את מהימנת ליה דלא אמרת בסהדי הב ליה. פר"י הא דסיטראי נינהו פ' הכותב [פ"ה ע"א] דמסיק התם לא שנא אמר שקול שטרא והב זוזי וכו', התם כיון שהזכיר לקיחת השטר הוי כאלו פי' לו. וראב"ן כתב דהכא שאני דשכר הפועל אין רגילות למיתביה באפי סהדי כיון דלא פירש לו, אבל הלואה ופריעה אורחא למיעבד באפי סהדי.
מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. פר"י דנשבע היכא שאינו תובעו, ואינו יודע התובע כלום, רק שעד אחד מעיד שגנב לו.
<h2>דף ג:</h2>
ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. פר"י הא דאין אדם משים עצמו רשע לחייב ה"מ לפסול את עצמו, אבל אדם הרוצה לעשות תשובה יכול לחייב עצמו על ידי הודאתו לעשות תשובה. עיין פ' הבא על יבמתו [ס"ה ע"א], אההי' דנושא אדם כמה נשים.
<h2>דף ד.</h2>
והכופר במלוה כשר לעדות. והא דאמרינן לקמן [י"ז ע"א] הוחזק כפרן היינו דוק' לאותו ממון שכפר אבל לממון אחר כשר. וכן דן הר"ם ז"ל והביא ראיה מר' חייא קמיית' שנמצא כפרן בנ' זוז ואפי' הכי נשבע על השאר.
ורב ששת אמר הילך נ' זוזי פטור. פר"י דהלכה כרב ששת, אך בספר חפץ משמע דהילך חייב.
<h2>דף ד:</h2>
ת"ר שטר שכתוב סלעין דינרין מלוה אמר חמש ולוה אמר שלש. פסק רב אלפס הילכתא כר' עקיבא דאמר משיב אבידה הוי ופטור.
<h2>דף ה.</h2>
א"נ טענו כלים וקרקעות. מהכא משמע דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב.
ההוא רעיא דמסרי ליה חיותא בסהדי וכו'. אי איתא לדרבי חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא. פר"י דהלכה כרבי חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידין לו על חמשים זוז, משלם נ' וישבע על השאר. וכן אמר (פ' אף על פי) [פ' המדיר] (ע' ע"ב) אם איתא לדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, דקאמרינן ואם איתא, ובפ' בתרא דכתובות [ק"ז ע"ב] פסקינן כוותיה.
אין לך בידי פטור, ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת. פר"י מהכא משמע דהלכה כלישנא קמא דפ' שבועת הדיינין [מ"א ע"א] וכופר הכל חייב שבועת היסת, ואי טעין איני יודע הכל ישבע שאינו יודע.
<h2>דף ה:</h2>
תקנתא לתקנתא לא עבדינן. מכאן משמע אדם שחייב שבועה דרבנן והוא חשוד אשבועה פטור בלא שבועה, ולא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל, כיון דתקנתא דרבנן היא.
זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה. אע"ג דלא סבירא ליה לבן ננס מ"מ יש לתקן לשון השבועה בכל מה שיוכלו שלא יבואו לידי שבועת שוא.
לא אמרינן מיגו דחשיד אממונ' חשיד אשבועתא. פר"י דגזלן ודאי אינו פסול לשבועה אלא מדרבנן. וי"מ דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, דע"י שבועה יפרוש ולא ישבע ולא יגזול, אבל גזלן שגזל כבר פסול לשבועה.
<h2>דף ו.</h2>
הא דאמר רב נחמן שלש שבועות משביעין אותו. פר"י דרב נחמן מחייב שבועת היסת אפילו היכא שתובעו ואומר זה החפץ שבידך שלי הוא דלא שייך משתמיט, וכן פירש רב האי שמשביעין שבועת היסת אקרקעות.
שבועה שלא שלחתי בו יד. פירש בקונטרס דאם שלח בו יד חייב אפילו נאנסה אע"ג דמשהחזירה פטור כדתנן בהמפקיד [מ' ע"ב], מ"מ שמא נאנסה קודם שהחזירה. ור"ת מפרש דבשבועה שלא שלחתי בו יד אינו נשבע אלא על ידי גלגול, ואין מגלגלין דבר שאינה נדמה לו דדוקא בשותפין מגלגלין משום דמורה היתירא, ולכך נשבעין שלא עיכבן משלהם, ושבועה שלא שלחתי בו יד, היינו שלא אכלה.
חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו. נמצא בשם רבינו תם אדם הטוען על חבירו מנה אתה חייב לי והלה אומר איני חייב לך, על הדיינים לחקור היאך אינו חייב לו אם פרע לו או אם לא לוה הימנו. ורבינו אבי"ה הביא ראיה שמשביעין בסתם, מקניא דרבא [נדרים כ"ה ע"א] שלא שאלו באיזה עניין פרע לו. וכן נמצא בספר הדינין שכתב רבינו יהודה הכהן לפני רבינו גרשם מאור הגולה, ונהגו להצריכו לפרש דבריו מדאמרינן פרק אחד דיני ממונות [ל"ב ע"ב] דמרומה בעי דרישה וחקירה. ויש פוסקין מכאן אדם הטוען מחבירו מנה והלה אומר ודאי אני חייב לך אלא אני תופסו עבור מנה שאתה חייב לי או עבור חפץ שלי שהוא בידך, לאו כל כמיניה לטעון מלוה ישנה יש לי עליו, אלא בית דין יאמרו ליתן המנה שהודית ומה שאתה טוען עליו ירד עמך לדין כדאמרינן הכא, אם הלה טוען מלוה ישנה היה צריך להחזיר הטלית. ועוד ראיה מירושלמי דקידושין פרק האומר [ה"ד], חד בר נש אמר לחבריה הב לי כיתנא דיש לי גבך כו' אמר ליה הב ליה דינר דאודיתא ליה וחות לדינא עבור כיתנא. וכן משמע בירושלמי דשבועות פרק שבועות הדיינין [ה"ח] גבי ההיא דארים סדונתיה. והשתא הא דתניא בתוספתא [שבועות פ"ה ה"ג] מנה לי בידך והלה אומר יש לי בידך במנה כסות או במנה פירות פטור, במגו דלא היו דברים מעולם. התם הוי מעות כנגד מעות אבל בשאר דברים אינו יכול לתפוס דמי מכר לו אותו חפץ בדמים, והתם טען שכבר מכר לו הכסות או הפירות במעות. והנהו עיזא דאכלו חושלי פרק המקבל [קט"ז ע"א] ופרק חזקת הבתים [ל"ו ע"א] דיכול לטעון עליהם עד כדי דמיהן התם בעל העיזים היה מודה דאכלו קצת. ורבינו אבי"ה כתב דהתם העיזים אכלו החושלי והוו העיזי במקום החושלי אבל לשאר העניינים אין אדם יכול לעכב זה תחת זה. וכן פירש רש"י דנזקקין לתובע תחילה פרק הפרה [מ"ה ע"ב]. ורבינו יואל הלוי פסק דיכול לעכב זה תחת זה, מדאמרינן הכא שמא מלוה ישנה יש לו עליו משמע דיכול לתופסו עבור המלוה. וכן פסק המיימוני פרק ארבעה דגזילה. וכן כתבו רבני רעגנשפורק. והלכה רווחה בישראל כל שבידו נאמן לטעון עד כדי דמיהן לא שנא פקדון ולא שנא מלוה. ומי שמוחזק בדב' ידו על העליונ' ואם זה שכנגדו יוציא מחזקתו על ידי כותים כדי שיהא מוחזק אם יש עדים לאו כל כמיניה ואם אין עדים מתוך שיוכל לומר לא עשיתי נאמן לומ' כדין עשיתי.
תקפה אחד בפנינו מהו, היכי דמי אי דשתיק אודויי קא מודי ליה ואי דקצווח מאי ה"ל למיעבד וכו', עד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא אוגרת ליה בלא סהדי. פר"י אינו נאמן במגו דאי בעי אמר תקפה ממני דמגו במקו' עדים הם.
הקדישה בלא תקפה מהו. פר"י כיון דאודי ליה הויא כפקדון שיש לו ביד אחרים דיכול להקדי', כדמוכח פ' המוכר את הספינ' [פ"ח ע"א] גבי ההוא דאייתי קרי, עיין פ' מרובה [ס"ט ע"א].
<h2>דף ו:</h2>
והא דהכא דכי תקפה כהן אין מוציאין מידו. פר"י כל מקום דאמרינן כל דאלים גבר אם תקפה האחד יכול השני לחזור ולתוקפו ממנו, ואם תקפה האחד והקדישה אפי' חזר ותקפה לא יצא מידי הקדש. פר"י הא דהכא אין מוציאין אותו מידו במכרי כהונה. מכאן משמע כהן התופס עבור מתנות כהונה ועבור פדיון הבן בלא רשותו של בעל הבית מוציאין מידו.
פוטר ממונו בממונו של כהן. פר"י כן היא המסקנא אם תקפה כהן מוציאין מידו, ופ' שואל [לקמן ק"ב ע"ב] ופ' בית כור [ק"ה ע"א] גבי אחד ששכר מרחץ אמרינן בא בסוף החדש כלו לשוכר. התם נכנס בהיתר אבל הכא לא בהיתר תפס כ"א בספק. עיין פ"ב דכתובות [כ' ע"א].
קפץ [אחד כו'] כולן פטורין. פר"י דבר שבמניין לא בטל היינו מדרבנן, וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהיתר ואיסור ניכרין וידועין כגון ט' חניות.
<h2>דף ז.</h2>
ההוא מסותא דהוה מנצו עליה בי תרי קם חד מנייהו אקדשה. אמר רב כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינים הקדישו אינו קדוש.
אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו מגורשת. עיין במסכת גיטין [ע"ח ע"ב].
שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה ושבועה, מתני' דתפיסי בכרכשתא. האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי וקני ליה. משמע מכאן כשמקנין בקניין סודר צריך לתפוס בידו לכל הפחות שלש על שלש.
שנים אדוקין בשטר מלוה אמר שלי הוא ונפל ממני וכו' במקויים דברי הכל יחלוקו, כי פליגי בשאינו מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו, צריך לקיימו. כן פסק רב אלפס, וכן פסק ר"ח, וכן פר"י פר' מי שמת, וכן כתב ראבי"ה משום דרב נחמן הכי סבירא ליה בפר' שני דכתובות [י"ט ע"א] דאמר כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו. ורשב"ם פסק דאין צריך לקיימו.
<h2>דף ז:</h2>
שטרא דאית ביה זמן כמה שוה ויהיב ליה האיך דביני ביני. פי' בקו' מעות ולוה ומלוה כתובין נמי בשיטה אחרונה [ולא שיימינן]. ופר"י דאין למידין משיטה אחרונ' ומתני' [ב"ב קס"ה ע"ב] כתוב למעלה [מנה] ולמטה מאתים לא מיירי בשיטה אחרונה, ואם נמחק אפי' שיטה אחת מן הטופס אם לא חזר וקיימו פסול כמו מן התורף.
ויחלוקו נמי לדמי. פר"י לא דמי החוב אלא כמו ששוה לימכר. עיין פרק החובל [פ"ט ע"א].
<h2>דף ט.</h2>
אלא מעתה המגביה ארנקי בשבת הכי נמי לא קני, אלא מאי דעבד עבד וקני אבל לכתחילה לא יגביהנה.
<h2>דף ט:</h2>
משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה לא קנה דחצר מהלכת היא. וה"ה אם אמר קני בהמה וקני כלים שעליה אבל משוך קופה וקני כלי' שבה או קני קופה וקני כלים שבה קנה.
<h2>דף י.</h2>
תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. פירש בקו' בלא עשאו שליח. ובפרק הכותב [פ"ד ע"ב] משמע אפי' עשאו שליח. בגליון יש, רבי' שלמה מסופק אי קני מציא' בלא מתכוין. ופסק ראבי"ה דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ופסק ראב"ן דה"ה אם באתה ליד ראובן סחורה בזול ואמ' שמעון קני אותו לביני ובינך והריוח נחלוק ושמעון שתק וקנה דיחלוקו, עיין בספר אבי"ה.
כי לי בני ישראל עבדים. פר"י מותר לאדם להשכיר עצמו לשמש ודווקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו אלא בשטר שיחרור אבל שיכול לחזור ופועל חוזר אפי' בחצי היום שרי.
היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה וכו'. המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, וא"ת משנתינו דאמ' תני לי ולא אמר קני לי. רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. עיין פ' משילין [ל"ט ע"א].
ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקו'. ודוק' בשדה או בסימטא, אבל ברשות הרבים או ברשות חבירו לא. פיר' ר"י בגניבה לא תיקנו רבנן ארבע אמות אלא במציאה.
פירש טליתו עליה או נפל עליה מעבירין אותו הימנו. פירש ר"י אפילו רשע לא מיקרי ולא דמי לעני המהפך בחררה דהתם היה מוצא לקנות במקום אחר אבל מציאה לא ימצא במקום אחר. עיין פרק (שני) [שלישי] דקידושין [נ"ט ע"א].
<h2>דף י:</h2>
רבי יוחנן אמר יש לה ארבע אמות. פירש ר"י לקמן משמע דגט נקנה בארבע אמות דקצת ילפינן מציאה מגט, ובפרק הזורק [ע"ח ע"ב] משמע אפילו מאה אמה ויכולה לשומרו הרי זה גט. וי"ל דבארבע אמות שלה אפילו הוא יכול לשומרו כמוה וחוץ לד' אמות צריך שתוכל היא לשומרו ולא הוא. והילכתא יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות.
אין שליח לדבר עבירה, אשה ועבד בני חייובא. ואם תאמר ואמאי שולח בעירו ביד חרש שוטה וקטן פטור [ב"ק נ"ט ע"ב], הא לאו בני חיובא וחייב המשלח, [גליון: וי"ל] משום דלאו בני שליחות נינהו.
אי בעי עביד אי בעי לא עביד. וא"ת הא דתנן [ב"ק ע"ט ע"א] היה מושכו ויוצא [פטור] הגביהו חייב, ופ"ה שאמר גנב לשומר שור יש לי בבית פלוני קחנו ותהיה עליו ש"ח, הוציאהו שומר מרשו' בעלי' מתחייב הגנב במשיכ' השומ' והא אי בעי ליה לא עביד, פר"י כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב בה ומחייב שולחו.
<h2>דף יא.</h2>
ראה אותן רצין אחר מציאה. כתב ראב"ן ראובן נתאכסנו סוחרים בביתו והיה שמעון מחזר אחריהם לקנות ואמ' לו לראובן ביתי זכה לי. והלך שמעון וקנאה ופסק רב אלפס דזכה ראובן כדאמרינן מתני' ראה אות' רצין. ואין נראה לראבי"ה דשאני מציא' דאין בו חסרון קנייה. ומשום עני המהפך בחררה ליכא דאינו מוצא לקנו' בזול במקום אחר כדפרישית לעיל, וכן דן הר"ם ז"ל בראובן שהפך קרקע של כותי לקנותה אצל חצר שמעון וקדם שמעון וקנהו דלא מקרי רשע והוי כמו מציאה דלאו כל שעתא ימצא לקנות על מיצרו.
אמר זכתה לי שדי זכתה לו. פר"י ה"ה אם לא אמר זכתה לו חצרו.
חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, וה"מ בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת בעינן עומד בצד שדהו. ובגט אפילו חצר משתמרת אי עומדת בצד חצירה הוי גט ואי לא לא הוי גט.
<h2>דף יא:</h2>
מעשה ברבי גמליאל וזקנים כו', ומקומו מושכר לו. פר"י דשאלה ושכירו' קרקע אינה נקני' בחליפין, עיין בב"ק ובגיטין.
<h2>דף יב:</h2>
לא גדול גדול ממש. פר"י אם מגדל יתום ויתומה לא חשיבי כיד בעל הבי' לא לעניין עירוב ולא לעניין מציאה וצריך ליזהר שלא לזכות ע"י בנו הגדול הסמוך על שלחנו דק"ל כר"י. עיין פר' מי שהוציאוהו [מ"ט ע"א], ואשתו זכיא בעירוב היכא דאית לה בית באותו מבוי.
אשה מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונות ומציאת' שלה. כתב הרמז"ל עיין פ"ה דפיאה [מ"ו] ראובן שיש לו מעשר אינו יכול ליתנו לבניו של שמעון הסמוכי' על שלחנו של שמעון שיש לו דיי, ואפי' הן גדולי', כיון דקיימא לן כר' יוחנן, ופר"ת דה"ה בעירוב ואף על פי שרשב"א חולק על ר"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה. ועוד במעשר לית לבעל ביה אלא טובת הנאה בעלמא וקיימא לן (בפ"ק) [בפ"ב] דקידושין [נ"ח ע"ב] טובת הנאה אינו ממון לא חשיב דעת אחרת מקנה.
מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסי' לא יחזיר. בין חייב מודה בין אין חייב מודה, דחיישינן לקנוניא, וכן הלכה. והדתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, בשטר אקנייתא.
<h2>דף יג.</h2>
ולא קיימא לן כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, דק"ל כרבא דפליג עליה לקמן, וכן פסק רב אלפס. והא דלא חיישינן הכא למיחזי כשקרא כמו באשרתא דדייני, פר"י כיון דהוא בעצמו אמר לכתוב חובתו לא מיחזי כשיקרא. ור"ת פסק הילכתא כאביי דעידיו בחיתומיו זכין לו, מדדחיק תלמודא לאוקמיה שמואל כוותיה.
<h2>דף יג:</h2>
הא קאמר להד"ם, פר"י טוענין פרוע ומזוייף ליתומי' וללקוחו', עיין בריש גטין [ב' ע"א].
<h2>דף יד.</h2>
דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה. אם העדי' קרובים לאחד לא יעידו, עיין פ"ק דב"ק [ח' ע"ב]. פר"י דיש חילוק בין שבועה דאורייתא ודרבנן, דשבוע' דאוריית' בנרות הדולקות ונודות נפוחים, כדמפרש בתשובת הגאונים.
<h2>דף טו.</h2>
כגון שקנו מידו את השבח. וא"ת א"כ אמאי קאמ' אימלוך והא סתם קניין לכתיבה עומד, פר"י דלא אמ' סתם קניין לכתיבה עומד אלא היכא דמקנה דבר שהוא בעין, דכיון דמייפה כחו להקנות לו רוצה שיכתבו לו, אבל מקנה להתחייב לחבירו דבר שאינו בעין לא אמר סתם קנין לכתיבה עומד.
בעל חוב גובה את השבח. פר"י נראה דגובה אפילו משבח שהשביחו יתומים, אע"פ דאין להם על מי לחזור ובמתנה אמר בסמוך דלא גבי מיתמי גבי, וראיה מפ' יש בכור [נ"ב ע"א] דתנן אין הבכו' נוטל לא בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה, ומסיק התם דמקולי כתוב' שנו, משמע הא בעל חוב אחר גבי.
<h2>דף טו:</h2>
כגון דשוייה אפותיקי ואמר לא יהא לך פירעון אלא מזה. אף על גב דשוייה אפותיקי צריך לומר אין לך פירעון אלא מזו דאי לאו הכי גובה משאר נכסים, עיין פר' השולח [גיטין מ"א ע"א].
אמר רבא הילכתא המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו יש לו מעות ויש לו שבח, אע"פ שלא פיר' לו את השבח. כי הנגזל נוטלו עם השבח ואינו נותן לו רק היציאה. ואחריות טעו' סופר, בין במטלטלי בין במקרקעי, בין בשטר זביני בין בשטרי הלואה. פר"י ה"מ שבא נגזל וטרפה, אבל אי בא בעל חוב וטרפה, על זה אמר שמואל שיעבוד צריך לימלך.
חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו. פר"י מיירי בלא הכיר בה, וקא מבעיא לן אי הגזלן יכול לבטל המקח ולהחזיר לו מעותיו או לא. ומסיק מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו.
<h2>דף טז.</h2>
האי שטרא חספא בעלמא הוא. פירש ר"י המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר נמי לא קני, והא דאמרינן פרק האיש מקדש [מ"ז ע"א] ושוין במכר שקנה היינו במלוה שיש לו על אחרים, אבל בהנאת מחילת מלוה שמוחל לה. אשה אינה (מקודשת) ובמכר לא קנה.
עיין פרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"ב]. מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה במצודתי מכור לך לא אמר כלום, מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימים. פירש ר"י דקיימא לן כרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וקיימא לן כרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ורב נחמן סבר [לקמן ס"ו ע"ב] אפילו משבא לעולם יכול לחזור בו.
<h2>דף טז:</h2>
אמר שמואל מצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים. פסק רב אלפס דלית הילכתא כוותיה בהא, דרבי יוחנן פליג עליה ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
אמר ר' אבהו מצא שטר חוב בשוק לא יחזיר, אפילו כתוב בו הנפק דחיישינן לפרעון, ומתני' דכל מעשה ב"ד יחזיר בשטרי חלטאת' ואדרכתא.
<h2>דף יז.</h2>
אמרו לו צא תן לו, וחזר ואמר פרעתי נאמן, וכן חייב אתה ליתן לו נאמן, דקיימא לן כרב זביד. בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. כתב רבינו אבי"ה דנאמן אפילו פסק דין בידו, דלא דמי פסק דין לשטר, ולא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי, ודוק' בשבועה.
האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים שיש לו, וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון, ולא מתקן דבריו הראשונים, דכל האומר לא לויתי כאילו אמר לא פרעתי דמי, לא שנא הוחזק כפרן קודם שבועה או לאחר שבועה, וכתב הר"ם ז"ל דווקא אי אמר פרעתי לאחר שבאו העדים אבל אי אמר פרעתי קודם שבאו העדים נאמן בשבועה, אע"פ שאמר מתחילה לא לויתי.
היה חייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר נשבעתי, והעדים מעידין אותו שלא נשבע. פירש בקו' כגון שאמר לו עשה לי מה שבית דין חייבוך וא"ל לא אעשה מה שב"ד חייבו אותי, וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. פסק רב אלפס שמעינן מינה חייב שנתחייב שבועה בבית דין ושוב אמר נשבעתי, ולא באו עדים שלא נשבע דנאמן ואינו חייב לישבע. וכן פסק הר"ם ז"ל ומיסתבר דלא ניתקנה שבועת היסת על זה. ואם טען אדם לחבירו שתקע לו אמונתו אם יש לו שטר או עדים בית דין יכופוהו לקיימו כי מאד החמירו הגדולים בתקיעת כף, אבל אם אין עדים ושמעון טוען לא תקעתי מהימן בלא שבועה דלא ניתקנה שבועת היסת על זה. ומצאתי בזמן הזה שנשבעים בבית הכנסת ברבים אם נתחייב אדם שבועה בבית דין ואמר נשבעתי אינו נאמן, דקיימא לן כאיסי בן יהודה [לקמן פ"ג ע"א] דאמר במקום שיש רואה יביא עדים ויפטר.
המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וזמן כתוב בו ביום יחזירו לבעלים.
הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר ולא כלום, ואין נאמן לומר פרעתי, פר"י כל דבר שחייב לה אפי' לא כתב, כגון מנה ומאתים ומזון האשה והבנות קורא מעש' ב"ד אבל תוספת נאמן לומר פרעתי. אפילו במקום שכותבין הכתובה ואין הכתובה בידה אינו נאמן לומר פרעתי. האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, ואם תובעת כתובתה או קטטה בינו לבינה אינה נאמנת, כדאמרי' פר' האשה שהלכה [קט"ז ע"א] גבי מת בעלי.
<h2>דף יח.</h2>
מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנות ושוברים לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. הא אומר תנו נותנין אפי' לזמן מרובה, ורמינהו המביא גט ואבד המינו ומצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול, [לא קשיא כאן] שהשיירות מצויות כאן שאין השיירות מצויות והוא שהוחזקו. ור' זירא אמר אע"ג דלא הוחזקו. פסק רב אלפס עבדינן לחומרא ולא מהדרינן אלא במקום שאין השיירות מצויות לא הוחזקו אי נמי כר' ירמיה דאמרי מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. א"נ כרב אסי דאמר נקב יש בצד אות פלונית.
<h2>דף יח:</h2>
נפק דק ואשכח. פר"י אין הבעל יכול לבטל גט שלא בפני השליח עיין פ' השולח [ל"ב ע"א].
ת"ר מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. פסק רב אלפס ה"מ דלא יהבה סימנין [אבל יהבה סימנים] מהדרי' לה כדאמרי' לקמן פ' אלו מציאות [כ"ח ע"א].
<h2>דף יט.</h2>
וליחוש דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי. פר"י הא דלא פרי' אמתני' [ב"ב קס"ז ע"ב] דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, משום דיהבי גט בפרהסי' וצריך עידי מסירה אפי' לר' מאיר, דאין דבר שבערוה פחות מב'.
ת"ר איזהו דייתקי דא תהא למיקם ולהיו', ואיזהו מתנת בריא שהיא כמתנ' ש"מ דלא קני עד לאחר מיתה, כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה. פר"ת דמיירי מתני' שפירש שנתן לו גוף ופירי מהיום אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה, ואין הקניין נגמר עד לאחר מיתה. ופסק הרמז"ל דאף הבריא שאמר ינתן לפלוני כך וכך אם אמות זה נקרא מצוה מחמת מיתה וקנה, וכן משמ' בפי' הקו' הכא, עיין בפ"ק דגיטין [י"ד ע"ב] ופ' יש נוחלין [קל"ה ע"ב].
<h2>דף כ.</h2>
איתא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחז' ומחלו מחול פר"י אם מכר במעמ' שלשתן אינו יכול למחול. ובכתובה לא תיקנו מעמד שלשתן והמוכ' שטר חוב לחבירו ומחלו ישלם הכל כמו שקיבל מן הלוקח.
שובר בזמנו הוא טורף. והא דאמ' אביי פ' מי שהיה נשוי [צ"ד ע"ב] כתב לזה ומסר לזה לזה שמסר לו קנה, היינו בזמנן שוין, שאין מוכיח מתוך הכתב, הילכך אזלינן בתר מסירה, אבל באין זמנן שוין עדיו בחתומיו זכין לו. פסק רב אלפס כיון דרבא פליג הכא ואמר דחיישינן לב' כתובות ולא חייש לטעמא דאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, הילכתא כרבא דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו ע"ל [י"ג ע"א].
מצא איגרות שום איגרו' מזון ואיגרות חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. מצא בחפיסה ובדלוסקמא וכו'. רשב"ג אומר אחד לוה מג' יחזיר [ללוה]. ג' שלוו מאחד יחזיר למלוה. מצא שטר בשטרותיו ואין יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו ואם יש בהן סימפון יעש' מה שבסימפון.
<h2>דף כ:</h2>
סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אע"פ שכתבו בכת' ידו אינו אלא כמשחק ופסול.
<h2>דף כא.</h2>
דלישיילינהו לסהדי דחתימי עלויה, ואם אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש כשר דהא הימניה לשליש ואפי' איתחזק בבי דינא. פר"ת דווקא שגם השטר יוצא מתחת יד שליש דאי לאו הכי ויש בידו סימפון בלא עדים לא נאמין לשליש. ור' ברוך כתב שנראה לו כפי' הקו' שאין ביד של שליש רק הסימפון ושניהם מודים בשלישות, דאל"ה כל נפקד יהא נאמן לומ' אני שליש ויהא נאמן, אלא ודאי מה שנאמן נפקד לומר בלא שבועה אני שליש, מיירי בששניהם מודים או שיש עדים.
אלו מציאות שלו, מצא פירות מפוזרי' וכו', ומחרוזות של דגים הרי אלו שלו. וה"ה של בשר, והא דאמרינן [חולין צ"ה ע"ב] אל תהי שוטה, בשר בחרוזים הוי סימן, ההוא לעניין בשר שנתעלם מן העין איירי.
כריכות בר"ה. פר"י הא דאמרי' [לקמן כ"ה ע"ב] ספק הינוח, ה"מ כשמצאו במקו' המוצנע ומשתמר דלא יטול אם אין בו סי', ואם יש בו סימן נוטל ומכריז, אבל בר"ה הרי אילו שלו.
פירות מפוזרים, קב בד' אמות.
<h2>דף כא:</h2>
איתמר יאוש שלא מדעת, אביי אמר לא הוי יאוש, רבא אמר הוי יאוש, בדבר שיש בו סי' דכ"ע לא פליגי דלא הוי יאוש, בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אפילו יש בו סימן רחמנא שרייה, כי פליגי בדבר שאין בו סימן. והילכתא כאביי ביע"ל קג"ם.
גזלן שנטל מזה ונתן לזה, מה שנתן נתן. אבל גנב דלא ידעי בעלים שנגנב להן ונתן לזה חייב להחזיר לבעלים הראשונים, דהוה ליה יאוש שלא מדעת, אבל אם כבר ידעו הבעלים קנה.
<h2>דף כב.</h2>
שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתן לתוך שדה חבירו הרי אלו שלו. וכגון שהבעלים שם ולא רדפו ואם היו מרדפין היו מצילים בקל ואחר כך לא היו יכולי' כי אם ע"י הדחק.
<h2>דף כג.</h2>
הילכתא כריכות בר"ה הרי אילו שלו, ברה"י אי דרך נפילה הרי אלו שלו, ואי דרך הינוח חיי' להכריז, וזה וזה בדבר שאין בו סימן, אבל יש בו סימן בין בר"ה בין ברה"י בין דרך נפילה בין דרך הינוח חייב להכריז.
<h2>דף כג:</h2>
משקל הוי סימן מדה ומניין נמי הוי סימן, ומקום נמי הוי סימן מדמקשי' לקמן [כ"ה ע"ב] ולהוי מקום סימן ומשנינן במדדין.
הוה מחתך אתלתא קרנתא. פר"י הא דאמרינן פ' אין מעמידין [ל"ט ע"ב] חבי"ת אסור בחותם אחד, ושמואל לא פליג אלא בחלב, אבל (בחבית) יין ובשר ותכלת מודה, היינו בישראל חשוד דלא מירתת כמו כותי.
רשב"א אומר כל כלי אנפוריא, אלו כלי[ם] חדשים שלא שבעתן העין, אין חייב להכריז. לאהדורי אבידתא לצורבא דרבנן בטביעות עיניו, דלא משני בדיבוריה אלא בתלת מילי, בפוריא במסכתא באושפיזא.
<h2>דף כד.</h2>
ואיזהו כלים חדשים שלא שבעתן העין בדי מחטין וצנורות ומחרוזות של קרדומות. במה דברים אמורים שמצאו אחד מהן, אבל מצאו שנים שנים חייבין להכריז. וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי מן הדוב ומזוטו של ים והמוצא בסרטיא ופלטיא ובכל מקום שהרבי' מצוים הרי אלו שלו מפני שהבעלין מתייאשין מהן. איבעיא להו ברוב כותים או ברוב ישראל וכו'. פסק רב אלפס סוגיא דשמעתין ברוב כותי' הרי אילו שלו ברוב ישראל נוטל ומכריז.
שהבעלים מתייאשין מהן. פר"י דתפוק ליה דמכותי' נפל דהוו רובא, ותירץ דאפי' ידע דמישראל נפל הרי אילו שלו, דהמפסיד מתייאש ואמר דכותיים שקלי ליה ואפילו אם ימצאם ישראל לא יכריז דתולה דמגוי נפל. דהוי רובא.
<h2>דף כד:</h2>
שאני נהר בירן כיון דישראל כרו וישראל סכרו ליה מישראל נפל ולא מתייאש. מכאן הוכחה דכותי שגזל ספרים וקנאם ישראל צריך להחזיר בדמים שקנה, דלא מייאש.
רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דייסא, אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר לו הרי זה שלו, בא ישראל ונתן סימנים מהו, אמר ליה חייב להחזיר משום לפני' משורת הדין, וכן אנו נוהגין להחזי'. וכן פסק ראבי"ה וראב"ן דכייפי' להחזיר היכ' דמוצא עשיר.
ההוא דיה דשקיל בישרא אתא לקמיה דרב כו', ופריך והאמר רב בש' שנתעלם מן העין אסו' פר"י דלא ק"ל כרב מדפרי' בפ' גיד הנשה [צ"ה ע"ב] ורב היכי אכיל בישרא ע"ש.
הרי שאבדו לו גדייו ומצאן שחוטין אם מצאן בבית מותרין. פר"י ה"ה נגנבו דאף על גב דעבר על לאו דגניבה על לאו דשחיטה לא עבר ומותרין.
ואלו חייב להכריז, מצא פירות בכלי או כלי כמו שהוא וכו'. [כ"ה ע"א] כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו, מקצתן בכלי ומקצתן על גבי קרקע חייב להכריז כו'.
<h2>דף כה.</h2>
שלשה מטבעות זו על זו, והוא שעשויין כמגדלין חייב להכריז מאי מכריז טיבעה.
<h2>דף כה:</h2>
המוצ(י)א סלע בשוק מצאו חבירו ואמר שלי הוא, אפי' שמו כתוב עליה לא אמר כלום, דאין סימן למטבע.
מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, הרי זה לא יגע בהם. מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז. פר"י מיירי במקום שמשתמר קצת דאי אינו משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בהן סימן, ולא מיירי נמי במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא ולהוי קשר סימן ויטול ויכריז, ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו, דהתנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו.
ספק הינוח לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר. יש מפרשים דוקא שנטלו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא בתוך כך באו בעלים ולא מצאו ושוב לא יחזרו לבקשו, אבל אם נטל ולא זז משם וראה שלא באו בעליו יחזיר, וכן משמע בירושלמי [ה"ד], ר"י פירש דמיירי בספק אבידה דאפי' הניחו בעליו מדעת דומה כמו ששכחוהו ולא משתמרת כי אם קצת מיירי, לכך אם נטל לא יחזיר דשמא שכחוהו בעלים דאם היה יודע שהיא אבידה חייב בהשבתה אם היה יודע של מי הוא, כדמשמע פר' הספינה [פ"ז ע"ב] גבי שלח בנו אצל חנוני וצלוחית בידו.
מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים הן. ופריך אטו אמוריים מצנעי ישראל לא מצנעי, ומשני דשתיך טפי. פר"י דחצרו של אדם אינו קונה לו בדבר שיתכן שלא ימצאנו לעולם, כגון הכא שהיה מוצנע בעובי הכותל וכן לקמן [כ"ו ע"ב] מצא בחנות של חנוני הרי זה שלו, ולא אמר קנו החנוני והשלחני דמעות דבר קטן הוא ויתכן עליו שלא ימצא לעולם.
<h2>דף כו.</h2>
בכותל חדש מחציו לחוץ שלו, מחציו ולפנים של בעל הבית, ואם השכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. סכינא בתר קתא וכיס בתר שנציה.
ואם משכירו לאחרים וכו'. וליזיל בתר בתרא, כגון שעשהו פונדק לשלשה בני אדם כאחד.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רב נחמן ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר, דההוא דנפל מניה לא מייאש [מימר אמר] איניש אחרינא לא הוה בהדיה [נוסח מהר"י ווייל, בהדן], למחר נקיט ליה בדינא. פירש הקו', וישביענו שבועת היסת כי יטעון טענת ברי. מכאן משמ' אדם שטוען על חבירו גניבה יכול להשביעו, עיין פרק הגוזל בתרא [קי"ז ע"א].
האי מאן דחזא דנפל זוזא לחבריה בי חלתא ואשכחה ושקליה, לא מחייב לאהדורי, מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מייאש, אף על גב דאייתי ארבולי ומרבל.
מצא בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנוני של חנוני, לפני שולחני הרי אלו שלו, בין הכסא לשולחני של שולחני, אפי' צרורים ומונחים על גבי שולחן הרי אלו שלו. לקח פירות מחבירו או ששלח לחבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו. [כ"ז ע"א] לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל מבעל הבית חייב להחזיר, וכגון שדשן בעל הבית בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים. מעשה באחד שקנה בדיל מן הגוי לכסות גגו, ונמלך ומכרו לישראל בחזקת בדיל ונמצא שהיה כסף מבפנים ותבעו בדין ופטרוהו כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנותו מן הגוי. ובדברי ראב"ן נמצא כן כדאמרינן הכא לקח פירות ובתוכו מעות.
<h2>דף כז.</h2>
אף השמלה היתה בכלל כל אלה, למה יצאת לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ותובעים וכו'.
<h2>דף כח.</h2>
סימן וסימן יניח, סמנים ועדים ינתן לבעל עדים, סימן וסימן ועד אחד יניח, עידי אריגה ועידי נפילה ינתן לעידי נפילה, הוא אומר סימן הגט והיא אומרת סימן הגט ינתן לה, ודווקא נקב בצד אות פלונית וכו'.
<h2>דף כח:</h2>
עד מתי חייב להכריז וכו'. משרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא, התקינו שיודיע לשכיניו ומיודעיו ודיו.
אמר את האבידה ולא את סימניה הרי זה לא יטול. התקינו (שהיו) [שיהו] אומרים הבא עדים שאין רמאי את וטול. אבוה דרב פפא מירכס ליה חמרא וכו', אמר ליה ידעתו ביה דרמאה הוא אמר ליה אין, א"ל אנא רמאה אנא א"ל אנא לאו רמאה את קאמרי, אמר רבא (כדרב) [בר רב] הונא מיסתבר דלא מיתי אינשי חובתא לנפשיה. ולא הוו חוזר ומגידין.
כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, כגון פרה וחמור מיטפל בהן שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן, ושאינו עושה ואוכל ימכר מיד, שלא יאכיל עגל לעגלים.
<h2>דף כט.</h2>
מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן, וכיון דשרו רבנן לאשתמושי, אף על גב דלא נישתמש כמה דאישתמש דמי, והוה ליה שואל עלייהו וחייב באונסין. פירש ר"י הא דנקט שואל ולא לוה משום דאונסין כתיבי גבי שואל. ואפילו אם אותן המעות עדיין בעין ובאו בעלים קודם שהוציאם, לא היה חייב להחזיר לו אותן מעות בעצמו, ויכול ליתן לו אחרים, ורבי עקיבא סבר לא שרי לאישתמושי בהן ולא הוי עלייהו רק שומר שכר. אבל מי שנשתמש בהן מודה רבי עקיבא דחייב באונסין ואפילו החזירן למקומם דרבי עקיבא סבר פרק המפקיד [מ"ג ע"ב] דשולח יד בפקדון צריך דעת בעלים. רבינו חננאל והלכות גדולות פסקו הלכה כרב יוסף דאמ' שומר אבידה שומר שכר. ור"י פסק כרבה, עיין פרק הכונס [נ"ו ע"ב] ופרק אין בין המודר [ל"ג ע"ב]. ובסדר תנאים ואמוראים פוסק דהלכה כרבה בכל מקו' לגבי רב יוסף בר משדה עניין ומחצה.
<h2>דף כט:</h2>
הלכה כרבי טרפון דמותר להשתמש בדמי אבידה והוי שואל עלייהו. ביד רחבה הוו זוזי דיתמי אתו לקמיה דרב יוסף אמר ליה מהו לאישתמושי בהו ומסיק לא שנו דהלכה כרבי טרפון אלא דמי אבידה הואיל וטרח בהן. אבל מעות אבידה דלא טרח בהן לא ישתמש בהן.
מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות גוללן, אבל לא ילמד בהן בתחילה. ולא יקרא אחר עמו. אמר שמואל המוצ(י)א תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר, תפילין בי בר חבו משכח שכיחי.
השואל ספר תורה מחבירו לא ישאילנו לאחר, ולא יאמר ניחה ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה. כתב ראב"ן ראובן משכן לשמעון ספר ונשתמש בו ולמד בו. וכתב דין זה פסוק מדתניא וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל י"ב חדש ואם בשבילו פותחו אסור, אלמא אסור להשתמש בספר הפקדון, והוא הדין משכון דאיקרי נמי פקדון, כדתניא פרק המפקיד [ל"ד ע"ב] מי נשבע מי שהפקדון אצלו, וכיון שיש עדים ששלח יד בפקדון נפסל מלשבע, וישבע ראובן כמה הפסידו ויטול, ואם אין עדים שלמד בו, מתוך שנאמן לומר לא למדתי בו נאמן לומר שלא חסרו, ובמה שהודה שלמד בו אינו נפסל דאין אדם משים את עצמו רשע, ואפילו התנה שמעון שילמד בו בשעת הלואה אסור כדאמרינן גבי הלוהו ודר בחצרו [לקמן ס"ד ע"ב]. בעל הלכות גדולות כתב דמותר ללמוד בהן היכא דלא הקפיד הלוה מעיקרא. ורב האי כתב בור אסור ללמוד בה אבל חבר מותר דאינו מקלקלו. ואפילו להעתיק ממנו אם אין לו כיוצא בו. מיהו בנכייאתא שרי כדמשמע פרק האומנים [פ"ב ע"ב] גבי מלוה צריך למשכון. וראבי"ה כתב דלא הוי גזלן לפוסלו משבוע' כיון שנתכוון לזכותו. וכן משמע פרק זה בורר [כ"ו ע"ב] גבי הנהי קבוראי דקבור שיכבא ביום טוב.
לא יקרא פרשה וישנה. ולא ילמד בהן בתחילה ולא יקרא אחר עמו.
מצא כסות מנערה אחד לשלשים יום והני מילי בדעמרא אבל כיתנא לא.
<h2>דף ל.</h2>
לצורכו ולצורכה מאי. פירש ר"י דווקא בשיטוח כסות מבעיא וכל דדמי ליה, דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה, אבל ספר אמרינן קורא בהן אף על גב דצורכו הוא כמו צורכה.
תנו רבנן מצא כלי עץ משתמש בהן שלא ירקבו, כלי נחושת בחמין אבל לא באור, כלי כסף בצונן, כלי זהב וזכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו, וכן פקדון שהלכו בעליו למדינת הים.
מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול, והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם, היה כהן והיא בבית הקברות, זקן ואינו לפי כבודו, או שהיה שלו מרובה משל חבירו.
<h2>דף ל:</h2>
אמר רב הכישה נתחייב בה לחזור.
כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר, כל שבשלו פורק וטוען, בשל חבירו פורק וטוען.
איזהו אבידה, מצא חמור ופרה רצה בין הכרמים וכו'. [ל"א ע"א] טלית בצד גדר וקורדום בצד גדר, פרה ורועה בין הכרמים אין זה אבידה.
<h2>דף לא.</h2>
החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, השב אפילו מאה פעמים, תשיבם אין לי אלא לביתו, לגנתו ולחורבתו מניין, תלמוד לומר תשיבם מכל מקום. היכא דאהדרה לדוכתא דמינטרא לא בעי דעת בעלים דאמר רבי אלעזר כל השומרים צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שריבתה להן התורה השבות הרבה.
שלח אין לי אלא לדבר הרשות, למצוה מניין תלמוד לומר תשלח מכל מקום. [ע"ב] השב אין לי אלא ברשות בית דין, משכנו שלא ברשות מניין, תלמוד לומר תשיב מכל מקום, הענקה לא נתברך הבית בגללו מניין, תלמוד לומר תענק מכל מקום. [ל"א ע"א] הוכח תלמיד לרב מניין, תלמוד לומר תוכיח מכל מקום.
<h2>דף לא:</h2>
היה בטל מסלע אל יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו, אם יש שם בית דין יתנה בפניהם. דווקא הכא בעינן תנאי בית דין, דמן התורה חייב להשיב בחנם, אבל שטף הנהר חמורו דפרק הגוזל בתרא [קט"ו ע"ב], לא צריך תנאי בפני בית דין, ואם אין בית דין לא ישיב כיון דאם ישיב לא יתן לו אלא כפועל בטל, אם אינו עושה מלאכה ישיב בחנם. פר"י הא דנוטל שכר ולא אמר מבריח ארי הוא, ללישנא דהכונס [נ"ח ע"א] דלית ליה פסידא אתי שפיר דהכא אית ליה פסידא, אבל ללישנא קמא קשה דהכא מדעתו הוא, ופירש ר"י דלא קרי מבריח ארי אלא היכא דברי היזיקה כגון פורע חוב של חבירו. ואם שר גוזל ביתו של חבירו וקנאו ישראל ישלם הדמים, עיין פרק (הבונה) [הכונס שם] ופרק הניזקין [נ"ח ע"ב] ופרק אין בין המודר [ל"ג ע"א].
<h2>דף לב.</h2>
איסור ורב ספרא עבדו עיסקא וכו' עד אייתי תרי מגו תלתא דפלגת קמייהו, אמר ליה מי דמי התם גלוי מילתא בעלמא הוא, ותנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין [אמר ליה כו' אינה צריכה מומחין אבל] צריכה בית דין הדיוטות. פר"י אפי' בבית דין הדיוטות כששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום, ופקדון אפילו בבית דין מוכרים לאחרים ולא לעצמם, דהכא הקילו משום חינא, וכיסא דיתמי דאפקידו גביה אם קנהו בבית דין בדיעבד הוי קניין. [גליון: א"נ] גבי יתמי בית דין הם המפקידים עצמם.
מצאה ברפת אינו חייב בה, הייתה בבית הקברות הרי זה לא יטמא לה, אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אביו אל תחזיר לא ישמע לו.
רבי יוסי הגלילי אומר אם היה יותר ממשאו אינו זקוק לו.
תנו רבנן יכול שאם אמר לו אביו היטמא, שישמע לו תלמוד לומר וכו'.
פריקה בחנם טעינה בשכר ר' שמעון אומר זה וזה בחנם והלכה כרבנן. [ע"ב] אוהבו לפרוק שונאו לטעון מצוה לשונאו כדי לכוף יצרו. שניה' אוהביו שניהם שונאיו מצוה לפרוק משום צער בעלי חיים.
<h2>דף לג.</h2>
כי תראה ראייה שיש בה פגיעה, אחד מז' ומחצה במיל וזהו ריס, ומדדה עמו עד פרסה ונוטל שכר.
אבידתו ואבידת אביו שלו קודמת, ואבידת רבו שלו קודמת, אבידת אביו ואבידת רבו של רבו קודמת. אביו ורבו נושאין משאוי אביו ורבו בשבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. פר"י אבדתו ואבידת רבו וכבוד אביו אבדתו קודמת, והיכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו, כגון דאמר ליה שחוט לי בהמתך, אבל אמר הנח לאבד בהמתך ותביא לי לאכול, שגם קשה לו האבדה אלא שרוצה לאכול לא יתחייב.
תלמידי חכמים שבבבל, עומדין זה בפני זה, וקורעין זה על זה, ולעניין אבידה במקום אביהם עד שיהא רבו מובהק. פר"י דהכא מיירי בקרע דלא מתאחה דקרע המתאחה חייב לקרוע על כל אדם כשר, עיין פרק האורג [ק"ה ע"ב]. הכותיים יבושו וישראל ישמחו.
<h2>דף לג:</h2>
המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים וכו', שלם ולא רצה לישבע, למי משלם למי שהפקדון אצלו, נשבע ולא רצה לשלם וכו'.
<h2>דף לד.</h2>
(פר"י) דילמא מודה ומיפטר. פר"י כרב דאמר במרובה [ע"ה ע"ב] מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור וכן הלכה כרב ולא כשמואל דרבי יוחנן [סבר נמי התם דפטור ורבי יוחנן] ושמואל הלכה כרבי יוחנן כדאיתא פרק מי שהוציאוהו [מ"ז ע"ב].
דקיימא באגם. פר"י אם אמר משוך פרה זו ותקנה לך מעכשיו אחר שלשים יום קנה אפי' עומדת באגם, עיין פ' האשה שנפלו [פ"ב ע"א] ופרק האשה רבה [צ"ג ע"א].
פרק הגוזל [ק"ח ע"א] אמר תבעו הבעלים לשומר ושילם ומתחילה נשבע ואחר כך הוכר הגנב קרנא לשומר, כפל למי אביי אמר לבעל הפקדון רבא אמר למי שהפקדון אצלו. וקיימא לן כרבא. וגרסינן התם [ק"ה ע"ב] הכופר בפקדון ונשבע נעשה עליו גזלן אי אתו סהדי דאיתיה פקדון בביתיה וחייב באונסו.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא שלם ממש, אלא כיון שאמר הריני משלם אף על פי שלא שלם, ושואל עד שישלם, דקיימא לן כרב זביד הואיל וכל הנאות שלו בדיבורא לא מקני לה כפילא.
<h2>דף לד:</h2>
אמר הריני משלם וחזר ואמר הריני נשבע מי אמר מיהדר קהדר ביה. מכאן מוכיח רבינו תם דאם אמר לחבירו השבע וטול, קודם שנשבע יכול לחזור בו ולומר אשבע ולא אשלם, שוב פירש רבינו תם בתשובה אחת דאינו יכול לחזור בו, עיין פרק יש נוחלין [קכ"ח ע"א] ופרק שבועת הדיינים [ל"ט ע"א].
הריני משלם ומת ואמרו בנים אין אנו משלמים מהו, שלמו בנים לבנים, שותפין ששאלו ושלם אחד מהן, שאל מן האשה ושלם לבעל, תיקו. פסק רב אלפס חולקין והני מילי בארץ ישראל אבל בבבל לא מגבינן קנסא.
משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. הורו הגאונים שאם היה הפקדון ממינים המצויין בשוק לקנות, משלם ואינו נשבע דלא חיישינן שמא עיניו נתן בה. כתב הרמז"ל אף על גב דטענת שמא היא שמא עיניו נתן בה משביעין ליה כיון שמתחילה היתה בידו.
מי נשבע תחילה מי שהפקדון אצלו. פירש בקונטרס ויפסלנו לעדות ולשבועה. וקשה לרבינו תם דכל שכן שישבע באמת, ונראה לרבינו תם כפירוש רבינו חננאל דשבועה לבטלה היה, וגנאי הוא לישבע דבר שיתברר אחרי כן, והא דלא חשיב לבהדי נשבעין ונוטלין [שבועות מ"ד ע"ב], דהתם לא חשיב אלא אותם שאינן יכולים לישבע כמו גזלן וחובל והמוציא הוצאות על נכסי אשתו נשבע כמה הוציא ויטול [כתובות פ' ע"א] דאין האשה יכולה לידע, להכי נשבע הבעל ומוציא. אבל הלוה יכול לישבע דקים ליה במשכון יותר ממלוה (להכי) [אך שלא] רצו חכמים שישבע.
<h2>דף לה.</h2>
ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה ואמר לא ידענא היכא אותביתינהו אמר רב נחמן כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים והלכה שומא הדרא לעולם.
<h2>דף לה:</h2>
מאימת אכיל פירי האי דיהבינהו בשומא, אמר רבה מכי מטא אדרכתא לידיה, אביי אמר עידיו בחיתומיו זכין לו, רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא. כתב רבינו אבי"ה דהלכה כרבה.
השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר, אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. פר"י דטעמא דרבי יוסי משום דאמר דל אנת ודל שבועתא ואנא מישתעינא בהדי שואל. (ואם) [ואפילו] יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע מכל מקום לא קני לה אלא בהבאת עדים, יאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים. אבל אם המשכיר עצמו היה בשעת שמתה ביד השואל רבי יוסי יודה לדברי רבנן דהתם קני ליה במיתה גרידא ואין השוכר צריך לעשות לו כלום.
<h2>דף לו.</h2>
שוכר דמתחייב בגניבה ואבידה. פר"י מכאן יש להוכיח דשוכר כנושא שכר דמי, עיין פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"ב] ופרק השואל [צ"ז ע"א].
ופסק הרמז"ל ראובן שאמר לשמעון תן לי מנה שבידך והלה טוען פרעתיך לאשתך והלה משיב מה איכפת לי תן לי מה שבידך אם אשת ראובן בת דעת ומניחה לישא וליתן ישבע שמעון ויפטר וראייה מהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי גבי ההיא סיבתא.
<h2>דף לו:</h2>
אמר רבא הילכתא שומר שמסר לשומר חייב, ואפילו שומר חנם שמוסר לשומר שכר, דאמר ליה את מהמנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה. פר"י היכא שהשומר הראשון יכול לישבע על האונס או שהיה עדים בדבר פטור, ואפילו מסר לחרש שוטה וקטן ומתה ברשותם, כיון דאף בבית שומר הראשון היתה מתה, והלכה כרבא. ורבינו חננאל פסק כאביי וטעמא כטעמא דאין רצוני. ושומר שמסר לשומר בפני בעל הפקדון ולא מיחה בו, ונגנב או נאבד פסק ספר המקצועות דלישתבע שני דלא פשע וליתה ברשותיה ונפטרו שניהם.
איתמר פשע בה ויצתה לאגם אביי אמר חייב הבלא דאגמא קטליה, רבא אמר משמיה דרבה פטור מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, ומודה אביי דאי הדרא לבי מרה ומתה פטור, ומודה רבא דאי גנבא גנב ומתה בי גנב דחייב. פסק רב אלפס איכא מאן דאמר הלכה כאביי דהא בהדיא אמרינן [לקמן מ"ב ע"א] תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואנן סבירא לן הלכה כרבא כדקיימא לן בכל דוכתי כרבא. והא דקיימ' לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הני מילי דנטרינהו נטירותא דלא הוי נטירותא לההיא אונסה דאיתליד כגון ההיא צריפא דאורבני דאיגניבו והאונ' בא מחמת הפשיעה אבל היכא דאונס לא בא מחמת הפשיעה פטור.
<h2>דף לז.</h2>
וקיימא לן כרבי יוחנן לגבי שמואל.
אמר לשנים גזלתי אחד מכם מנה ואינו יודע לאיזה מהן גזל, אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא, נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו. ודוקא בבא לצאת ידי שמים אבל היכא דקתבעי ליה בגזילה קיימא לן כרבי עקיבא דנותן לכל אחד ואחד דקנסינן דעביד איסורא אבל בפקדון דלא עביד איסורא אם הפקידו אצלו בשתי כריכו' ה"ל למידק, אבל באחת יהא מונח עד שיבא אליהו.
<h2>דף לח.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן. רבי שמעון בן גמליאל אומר ימכרם בבית דין מפני השבת אבידה לבעלים, מחלוקת בכדי חסרונן, אבל יתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. [ע"ב] אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, ורב נחמן אמר הלכה כחכמים. וקיימא לן כרב נחמן.
שמא עשאו תרומה ומעשר על מקום אחר. פר"י הא דאמ' פרק זה בורר [ל' ע"א] ראוהו שאביהן הטמין מעות ואמר של מעשר שני הן [אם] כמערים לא אמר כלום אף על פי שפירש שהן של מעשר ואמר בהאשה שהלכה [קט"ו ע"ב] מצא כלי וכתב עליו קוף קרבן הא אין כתב עליו לא חיישינן.
<h2>דף לח:</h2>
היורד לנכסים נטושים, אין מוציאין אותו מידו.
<h2>דף לט.</h2>
שבוי שנשבה, מורידין קרוב לנכסיו, יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו, ובורח מחמת מרדין הרי זה כשבוי תנא וכולן שמין להם כאריסי, שבוי שנשבה והניח קמה לקצור, ענבים לבצור, בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס, וקוצר ובוצר ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו וניקום אפוטרופוס לעולם, אפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן. פירוש אין בית דין טורח למצא אפוטרופוס אבל אם ירצה אדם להיות אפוטרופוס אין ממאנין בידיה.
אמר רב הונא אין מורידים קרוב לנכסי שבויים, ולא קרוב לנכסי קטן כיון דלא מחי אתי לאחזוקי, [ע"ב] ל"ש אחיו מאביו לא שנא אחיו מאמו ל"ש עביד עיטרא ולא שנא לא עבי' עיטרא. ונמצא בשם רבינו צמח גאון דמעות קטן ממנין עליה אפילו קרוב דבמעות לא שנא קרוב ולא שנא נכרי.
אמר רב הונא שמע מינה אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל עיין פ"ב דכתובות [י"ז ע"ב].
<h2>דף לט:</h2>
מרי בר איסק אתי ליה אחא מבי חוזאי, אמר ליה זיל את אייתי דלאו אחוך הוא, דהכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך. פר"י מרי בר איסק לא היה טוען ברי אלא אומר לא ידענא לך וגם ידוע היה שעדים ידעי בדבר ויריאים להגיד.
<h2>דף מ.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא חסרונות לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה, במה דברים אמורים שערבו עם פירותיו אבל יחד להן קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך. (וכשיערבו) [וכשעירבו] עם פירותיו נמי לא אמר, אלא במסתפק מהן, ולא ידע כמה איסתפק אבל ידע כמה איסתפק ינכה החסרון לכל אחד כפי הסכום שיש לו. כתב בספר המיימוני המפקיד אצל חבירו והנפקד רוצה לילך למדינת הים יביא הפקדון לבית דין ויפטר.
<h2>דף מ:</h2>
המפקיד חבית אצל חבירו כו'. ופליגי דרבי ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ולפיכך לא צריך דעת בעלים, ור' עקיבא סבר צריך דעת בעלי', אבל גנב בעלמא אמר פרק הגוזל [קי"ח ע"א] פלוגתא דרב ושמואל.
<h2>דף מא.</h2>
איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון, וחד אמר אינה צריכה חסרון. והלכה אינה צריכה חסרון. והלכה שואל שלא מדעת גזלן הוי.
<h2>דף מב.</h2>
המפקיד מעות אצל חבירו צררן והפשילן לאחוריו או שמסרו לבנו ולבתו הקטנים חייב. הא גדולים פטור דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. בספר מיימוני משמע דווקא אם הם בביתו וסומכין על שלחנו.
אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. פר"י אם שמרו בקרקע ונגנבו שמה נראה דשומר שכר חייב וצריך עייון. בירושלמי [ה"ז] נתנו במקום שנוהג ליתן את שלו אם ראוי לשמירה פטור. כתב רבינו אבי"ה דבעינן שיהא ראוי לשמירה מאש ומגנבים. ומודה שמואל בערב שבת בין השמשות.
גבי חמץ תנן כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו אין צריך בדיקה. פר"י הא דאמר [פסחים ח' ע"א] מפני סכנת עקרב, התם ספק חמץ ואינו ודאי אבל הכא מיירי בודאי חמץ.
והילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. כן פסק רב אלפס וכן פסק רבינו חננאל.
<h2>דף מב:</h2>
ההוא גברא דאפקיד זוזי לגביה חברי' ואשלימנהו לאמיה, כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. פירש רבינו תם היינו לעניין שלא יכול לומר את מהימנת לי בשבועה. אבל פשעו אשתו ובניו ובני ביתו ואין להם לשלם חייב הנפקד לפרוע, עיין בסוף הפרק.
נימא ליה לאימיה זיל שלים. מכאן יש לדקדק השומר שמסר לאשתו ולבני ביתו ומודיע שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים, הן חייבין והוא פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. וכן משמע בריש פרק הכונס [נ"ז ע"ב], מסרו לרועה נכנס הרועה תחתיו דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה, וכן כתב רבינו משה מיימון, אבל השר מקוצי פסק כרבינו תם לעיל סימן נ"ו, וההוא דהכונס מיירי ברועה גדול שיודעים הכל שימסור לרועה קטן. ורבינו אב"ן פסק דכל דבר שנתן הנפקד לאחד מבני ביתו לשמור ולא הודיעו שהוא פקדון ונתנוהו בני ביתו במקום שאין משתמר מאש ומגנבים ישבע הנפקד שמסרו לבני ביתו ויפטר.
ההוא אפוטרופוס דזבן תורא דיתמי ולא הוו ליה ככי ושיני נימא לאפטרופא זיל שלים אמר ליה אנא לבקר' מסרתיה. פירש ר"י מכאן משמע אם אפוטרופוס פשע שחייב לשלם, עיין פרק שנגח ארבעה וחמשה [ל"ט ע"א] ופרק הניזקין [נ"ב ע"ב].
ראובן תבע על אפוטרופוס שלו שפשע שטען בבית דין מה שלא צוהו לטעון. אמת שהאפוטרופוס חייב בפשיעה כדפירש לעיל גבי בקרא. ומיהו אם טוען ראובן אם טענת כדבריי הוה מישתבענא ושקילנא וכל כי האי גונא דבר התלוי בשבועה לאו פשיעה היא דמי יימר דמשתבע אלא אם בדברי ראובן הוה פטור בלא שבועה ובדברי האפוטרופוס נוטל השני בלא שבועה הא קרי פשיעה.
משלם דמי בשר בזול. פירש רבינו תם דדין גמור דאי הוה (מודה) [מודיעו] הוה ספסירא שוחטו מיד ומוכר בזול כיון שלא היה יכול להשהותו עד יום השוק.
ההוא גברא דאפקיד כשותא לגביה חבריה הוה לדידיה נמי כשותא אמר ליה לסרסיא מהא רמי כו'.
<h2>דף מג.</h2>
המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן, ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן, בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. והחנוני כבעל הבית דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כשולחני. בספר אבי"ה המפקיד אצל חבירו, מעות בארנקי ואין קשורין קשר משונה מותר לנפקד להשתמש בהן, דאנן כחנוני, וקיימא לן כרבי יהודה דאמר חנוני כשולחני, וקיימא לן כרב נחמן דאמר דפטור באונסין. ודוקא כל זמן שלא נשתמש אבל בגניבה ואבידה חייב אפילו לא נשתמש בהן, כיון שאין לנו שדות וכל עסקינו במשא ומתן להלות הוי דין בעל הבית שלנו כחנוני, וכן כתב ריצב"א בשם ריב"א. והנפקד אחרי שנשתמש בהן נעשה שואל עלייהו וחייב באונסין ואין צריך לתת מן הריוח למפקיד ואם הוא יתן לו קצת מן הריוח אין בו איסור ריבית, ואם המפקיד תבע מעותיו מן הנפקד ולא נתנם לו, עיין פרק (הגוזל בתרא) [הגוזל קמא] (ק"ב ע"ב).
ורב נחמן אמר נאנסו לא. אבל שומר שכר הוי, וכן נתן מעות ולא משך הימנו פירות מותר המוכר להשתמש במעות והוי עלייהו שומר שכר, ואם הוציאו חייב באונסין, אפילו הניח מעות אחרים במקומם כיון שהחליף המעות.
השולח יד בפקדון בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר, ובית הלל אומרים כשעת הוצאה, רבי עקיבא אומר כשעת התביעה. ופלוגתייהו בשבח גזילה דבית הלל סברי דגזלן הוי אבל ביוקרא וזולא כולי עלמא כדרבא דאמר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה אי תברא או שתיא משלם ארבע (כדמעיקרא) [כדהשתא].
<h2>דף מג:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא, רבא אמר הלכה כבית הלל. פסק רב אלפס קיימא לן כרבא דבתראה הוא.
החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים עד שישלח בו יד, אמר לעבדו או לשלוחו לשלוח בו יד ועשו חייב. הטה את החבית ונטל ממנו רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית, החמיצה משלם כולה, הגביהה ונטל הימנו רביעית משלם הכל. [מ"ד ע"א] לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול כנטל דמי, וכן הלכה דקיימא לן שליחות יד אינה צריכה חסרון.
<h2>דף מד.</h2>
הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב, הנחשת וכו' מטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונה את המטלטלין, וכל המטלטלין קונין זה את זה.
<h2>דף מד:</h2>
רב דינרים הוה ליה, ונעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח. פסק רב אלפס אסור ללות דינר בדינר דדהבה פירא הוי, אבל לגבי שאר פירי הוי טיבעא, כרבי יוחנן דאמר מחללין פירות על דינרי וללישנא בתרא בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש תרויהו אית להו, דהבא וכספא כולהו טיבעא הוי לגבי חבריה וכל שכן גבי פירי, ור"י פירש דמותר ללות דינר בדינר, (אכן) [שכן] גאון א' פי' דהבא פירי הוי בימי האמוראים לא היה ניתן בהוצאה, ועתה בימינו דהוא ניתן בהוצאה ודאי הוי טיבעא ומותר ללות דינר בדינר.
מאי נפקא מינה לפדיון הבן. פירש רבינו תם דדינר של זהב עב יותר מדינר של כסף. ורבינו תם היה מדקדק דאדם שרוצה לתת תבואה לפדיון הבן, די לו בכלי המחזיק אמה על אמה ברום אמה וחצי, דהא אפילו בא"י שהיה זול היה מידה בינוניתא ארבע סאין בסלע דהיינו לחמש סלעים עשרים סאין, והנה שיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות, ונמצא בשם רבינו תם דמנה היינו זקוק כסף, עיין בבכורות [נ' ע"א].
<h2>דף מה:</h2>
איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין, וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין, [מ"ו ע"א] וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן אין מטבע נעשה חליפין. פסק רב אלפס הילכתא אין מטבע נעשה חליפין.
<h2>דף מו.</h2>
היה עומד בגורן וכו' דלית ליה סודר. משמע דאין אדם יכול להקנו' אם לא יקנה הסודר תחלה. פר"י דבריא יכול להקנות מעות בהודאה שמודה שהם של אחד והכי משמע פרק מי שמת [קמ"ט ע"א].
אלא שמע מינה דאין מטבע נקנה חליפין. וכל שכן דאינו נעשה, וכן הלכה.
רב אשי אמר לעולם בדמים, וכיון דאית ליה, נעשה כאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. ואמר רבינו תם הכא אף על פי דסאה בסאתים היה, מכל מקום כיון שהתנה לשלם פרוטות, דרך ממכר הוא מאחר שאינו משלם אותו מין שנתן לו. ודוקא הכא שאינו פוסק שום זמן אבל אם היה מתנה ליתן לזמן אסור. ומיהו בפירוש הקונטרס משמע שפוסק זמן.
<h2>דף מז.</h2>
קונים בכלי אף על פי שאין שוה פרוטה, כמאן כתבינן במנא דכשר למיקניא ביה לאפוקי מדרב ששת דאמר קונים בפירות, דכשר לאפוקי מדשמואל דאמר קונין במרוקא ואיסורי הנאה, [ע"ב] למקניא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה. וכן הלכה, דכליו של קונה בעי'. ומה שנהגו בסודר של עדים משום דעדים שליחותייהו דקונה ומקני עבדי בין לרב ובין ללוי, וצריך לתפוס שלש על שלש אצבעות דהוי כעין כלי. ביה למעוטי מטבע.
<h2>דף מז:</h2>
כיצד משך פירות ולא נתן מעות אינו יכול לחזור בו, נתן לו מעות ולא משך פירות יכול לחזור בו, אבל אמרו מי שפרע וכו'. רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה. אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. פירש רבינו תם דאם נשרפו יכול לוקח לחזור ואפילו מי שפרע ליכא כיון דאיכא הפסד אם לא יחזור, כדמשמע מההוא חמרא דבעי למנסביה דבי פרזק רופילא [לקמן מ"ט ע"ב] ולא אמרו ליה למיקם במי שפרע.
<h2>דף מח.</h2>
הא בעי למימשך תספורת. מכאן אמר רבינו תם סופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער אינו יכול לחזור בו, ולא דמי לפועל דיכול לחזור בו [לקמן ע"ז ע"ב] דבפועל שייך עבדים לעבדים, אבל בקבלן לא שייך עבדים לעבדים.
הכא במאי עסקינן בספר גוי. רבינו תם פוסק הלכה כרבי יוחנן, דאמר [עי' בכורות י"ג ע"ב] דמישראל קונה מדרבנן במשיכה ומכותי במשיכה מן התורה, ולפי זה ישראל שיש לו בהמה מבכרת לא סגי בקבלת מעות עבור העובר לכן הרמז"ל הצריך מעות ומשיכה מן הכותי לאפוקי נפשין מפלוגתא, כי רש"י פסק מעות קונות, ולפירוש רבינו תם משיכה. וצריך הכותי למשכו לביתו או לסימטא דמשיכה ברשות הרבים אינו קונה. ויקנה לו ראש העובר או כולו, עיין פרק קמא דבכורות [ג' ע"א].
<h2>דף מח:</h2>
אבל אמרו מי שפרע, אביי אמר אודועי מודעינן ליה ולא לייטינן ליה, רבא אמר מילט לייטינן ליה. והילכתא כרבא.
איתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה ורבי יוחנן אומר כנגד כולו הוא קונה. והילכתא כרבי יוחנן, כן פסק רב אלפס, ודוקא דלא עייל ונפיק אזוזי.
<h2>דף מט.</h2>
דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, רבי יוחנן אמר יש בהן משום מחוסרי אמנה. והלכה כרבי יוחנן והוא דהוה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה לא סמכא דעתיה. בירושלמי [ה"ב] רב מפקיד לשמעיה כדאמינא הב מתנתה לפלניא, אי מסכן הוא הב ליה מיד דנעשה נדר ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואי עתיר הוא אימלוך בו תניינות. וכתב רבי' אבי"ה דפוסקים את דינו ברבים שהוא מחוסרי אמנה ואם נתן מעות פוסקים ברבים מי שפרע.
ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי לסוף אייקור שומשמי הדרו בהו אמרו תא שקול זוזך לא שקלינהו ואיגנוב, אתא לקמיה דרבא אמר ליה לא מבעיא דשומר שכר לא הוי אלא אפילו שומר חנם לא הוי. ולפי המסקנא כתב רב האי גאון דהוי כהלואה ומחייב בהן באונסין אלא עובדא הוי כדמסיק בגמרא דלא היה להם שומשמי ואמר ליה הא ביתא קמך ואמר ליה רבא כל הא ביתא קמך לא מבעיא דשומר שכר לא הוי, אלא אפילו שומר חנם לא הוי. פר"י דאתיא כרבי דאמר פרק הפרה [מ"ז ע"ב] אפילו הכניס ברשות פטור עד שיקבל עליו שמירה. ושמואל פסק התם כוותיה והילכתא כשמואל בדיני, ואיפשר אפילו רבנן דפליגי התם משום דאמר ליה כנוס שורך דמשמע שאשמרנו, אבל הא ביתא קמך לא משמע כלל שמירה. וכתב הרבי ברוך אבל המלוה חבירו ואמר ליה הלוה טול מעותך איני חפץ בהן יותר והרי הן צרורין ומונחין ונאנסו אפילו הכי חייב הלוה.
<h2>דף מט:</h2>
ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא שמע דבעי למינסביה דבי פרזק רופילא אמר הב לי זוזאי לא בעינא חמרא אמר רב חסדא כדרך שתיקנו משיכה בשומרים תיקנו משיכה בלקוחות.
האונאה ארבע כסף מעשרים וארבע כסף לסלע. רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו. שוי שיתא בחמשא שוי שיתא בשבעה כולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן ואונאה הוי, כי פליגי שוי חמשא בשיתא או שוי שבעה בשיתא, לשמואל דאמר בתר מעות נמי אזלינן אונאה הוי, לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמש בשיתא בטיל מקח שוי שבע בשיתא מחילה. והילכתא כשמואל.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח, שתות קנה ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. וכן הלכה. פסק רב אלפס הני מילי באונאה, אבל במקח שנמצאת בו מום אפילו אחר כמה ימים אם נודע בברור שהיה בו המום ביד המוכר בטל המקח, פירש בקונטרס שתות קונה בעל כרחו כרבי נתן, ולפי זה פחות משתות לאלתר הוי מחילה, והא דקאמר וזה וזה בכדי שיראה אשתות ויתר משתות. ורבינו תם מפרש שתות קונה אם רצה כרבי יהודה הנשיא.
עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר, ולא שנו אלא בלוקח מתגר אבל לוקח מבעל הבית אין לו אונאה במאני תשמישי דאין לו אונאה.
<h2>דף נא.</h2>
האומר לחבירו על מנת שאין לו עלי אונאה, רב אמר יש לו עליו אונאה, במה דברים אמורים בסתם אבל במפרש כגון האומר יודע אני שאינו שוה כך על מנת שאין לך עלי אונאה דאין לו עליו אונאה. רבי' חננאל פסק דהלכה כרב באיסורי, וכן פסק בשאלתות מטעם אחר, ור"י תמה ע"ז דהא הילכ' כשמואל בדיני.
<h2>דף נא:</h2>
לא יחשוב הרע באמנה ואת היפה בשוה. פירש בקונטרס שנותן לו הרעה ומאמין לו שימכרנו כמו שיוכל ונותן לו היפה בשויו עתה וממתין לו המעות עד שימכור הרע בחנות. ורבינו חננאל פירש שקנה עשרה כדים בעשרה דינרים וחמש יפים שוים כל אחד דינר וחצי והרעים כל אחד חצי דינר ואמר לו אני רוצה להאמינך כמה נתת ואתן לך ריוח ונותן לו הרעים כל אחד בדינר והיפים בשויו.
כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה, רבי מאיר אומר ארבע איסרות, רבי יהודה אומר ארבע פונדיון, רבי שמעון אומר (פונדיון) [שמונה פונדיונות]. [נ"ב ע"א] אמר רבא מאן תנא טלית רבי [שמעון] היא, והילכתא כרבא.
<h2>דף נב.</h2>
סלע חסירה לא ימכרנו לא לחרם ולא להרג אלא יקבנו ויתלנו בצואר בנו ובתו או יתוך ויקוץ או יוליך לים המלח. עמדה על פחות ממחצה יקוץ.
<h2>דף נב:</h2>
עד מתי מחזיר בכרכין עד שירא' לשולחני בכפרים עד ערבי שבתות, ואם היה מכירו אפילו אחר י"ב חדש מקבלו הימנו, מדת חסידות. לא קבלו הימנו אין לו אלא תרעומת שאינו אלא נפש רעה. שמע מינה האי מאן דמוקי אזוזי, מיקרי נפש רעה, והוא דסגי על ידי הדחק.
<h2>דף נג.</h2>
הוה ליה דבר שיש לו מתירין. ואם תאמר תרומה נמי יש לה מתירין בשאלה. ויש לומר דלא הוי מצוה לאיתשולי עליה כדאמרינן פרק הנודר מן הירק [נ"ט ע"א], אי נמי שנתנה כבר לכהן שאינו יכול לישאל עליה.
<h2>דף נד.</h2>
אין מחללין הקדש על גבי קרק'.
<h2>דף נה.</h2>
האונאה ד' כסף והטענה ב' כסף וההודאה שוה פרוטה. ה' פרוטות הן וכו', חמשה חומשין וכו'. הלכה כלוי דאמר יש אונאה לפרוטה.
<h2>דף נה:</h2>
כיצד יעשה יטלנו הימנה ויאמר בפני נכתב בפני נחתם. פר"י בשעת נתינת הגט או בתוך כדי דבור צריך לומר בפני נכתב בפני נחתם, עיין פרק קמא דגיטין [ה' ע"ב].
<h2>דף נו.</h2>
אילו דברים שאין להם אונאה, העבדים השטרות והקרקעות וההקדשות, אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה.
שומר חנם אינו נשבע על כל הני דלעיל, שומר שכר אינו משלם, ואם קנו מידו שחייב באחריותו משלם.
<h2>דף נו:</h2>
שכירות יש לו אונאה ממכר כתיב והאי שכירות ממכר ליומיה הוא.
כל דבר שבמידה ובמשקל אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. פר"י הכא משמע דרבא איירי אף בקרקעות, וכן מוכח פרק האיש מקדש [מ"ב ע"ב] דקאמר לא אמרן אלא דפלוג באומדנא ומשמע דבטל לגמרי, ופרק בית כור [ק"ד ע"א] פירש רשב"ם הא דאמר רבא דחוזר מילתיה לא הוי אלא במטלטלי, עיין שם.
<h2>דף נז.</h2>
אונאה אין להם ביטול מקח יש להם. פי' רבינו תם בפ' המקבל [ק"ח ע"א] אמ' זבן במאתן ושוה מנה אמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות, אלמא אפילו ביטול מקח אין להם, היינו עד פלגא, אבל מפלגא ואילך מקרי ביטול מקח. והאי דאמר פחות משתות נקנה המקח לא אמר אלא דלא שויה שליח אבל שויה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.
<h2>דף נז:</h2>
וקבל עליו סלתות מארבע ועמדו משלש, אין רבית ואונאה להקדש, ויד הקדש על העליונה. פר"י אם הלוה אדם לאדם אחד מאה זוז על מנת שיתן להקדש מאה ועשרים אסור דהוי כאילו קיבלם ממנו. והא דשרי הכא דאוזיף עשרים אבנים בבית דין היינו כשהגיזבר בעצמו נותנם ואבנים הם מוכח מילתא דשל הקדש הוא. וכתב ראבי"ה אף על גב דאמר הכא אין ריבית ואונאה להקדש מכל מקום צדקה ומעשר אסור להלוות בריבית דאין דינו כהקדש דהא אמר סוף פרק החובל [צ"ג ע"א] עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו. שומר חנם נשבע שומר שכר משלם ואמר נמי בפ' בתרא דכתובות [ק"ו ע"ב] אין משתכרין בשל עניים ולא בשל הקדש מדפלגינהו בתרי, שמע מינא דתרי דיני נינהו. והרב רבי שמואל בן רבינו ברוך התיר להלות בריבית, מדאמר בירושלמי מועד קטן [פ"ב ה"ג] ובפרק בן סורר ומורה [פ"ח ה"ב] לווין בחבורת מצוה ולקידוש החדש בריבית אלמא דלווין בריבי' לעשות מצוה כל שכן על הגוף המצוה שרי, והרמז"ל אסר מדתניא [ב"ק שם] לשמו' ולא לחלק לעניים אמאי לא קאמר מדכתי' רחמנא רעהו אלא ודאי עניים בכלל רעהו. ואני הקטן לפעמים הייתי גבאי והלויתי על ידי כותים לאפוקיה נפשי מפלוגתייהו.
<h2>דף נח.</h2>
נשבעין לבני העיר במעמד גיזברים כי היכי דלא נחשדינהו. עיין פרק הכותב [פ"ה ע"א] גבי ההיא איתתא דאמר תשבע במתא כי היכי דתיכסף דלעולם צריך לישבע במקום שנעשה המעשה כדי שתתבייש.
כתב הרמז"ל דרב ששת ורבי יוחנן דמוקי כשקנו מידו קיימא נמי אקושיא קמייתא, ופליגי אדרבי אליעזר דמפרש טעמא משום דלא יזלזלו בהקדשות, ונפקא מינה בזמן הזה לגבאי צדקה היכא דלא קייץ להו דדמי להקדש דאין שומר חנם משלם אם פשע ואין נשבעין. מיהו נראה דאפילו לרבי אליעזר אין נשבעין אלא בהקדש גמור שלא יזלזלו, אבל בשל עניים לא חיישינן ולא תיקנו לישבע, וכן מוכיח מדברי רב אלפס שדילג כל זה כי נראה לו דאין פסק יוצא מזה.
<h2>דף נח:</h2>
רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה אין לו אונאה, בהמה (ומרגלין) [ומרגלית] אין להם אונאה, מפני שאדם רוצה לזווגן. איכא מאן דפסיק כרבי יהודה. ורב האי גאון פסק כרבנן. ורבי יהודה בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וכלי מלחמה.
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, לא יאמר אדם לחבירו בכמה חפץ זה ואינו רוצה ליקח. אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך. ואם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים דלאו דלא תונו באונאת דברים נאמר, וגדול מאונאת ממון שזה בגופו וזה בממונו, ומאד החמירו חכמי' בדבר זה, ויותר יש להחמיר כשאומר אמת מכשהוא משקר, וראייה מדאמר בבן גרים, ואמר בפרק קמא דקדושין [כ"ח ע"א] הקורא לחבירו עבד הוא בנידוי וממזר סופג את הארבעים ושוכני עפר חרם קדמונים הוא שאין לאומרו, וסמכו הקדמונים על מדרש רבי תנחומא [ואתחנן ו'] הנה קמתם תחת אבותיכם, ונענש משה רבינו. ונראה אם אדם טוען על חבירו ביישתני בדברים או בשוכני עפר והלה כופר ואין אדם בדבר, נראה דאין צריך לישבע דלא ניתקנה שבועת היסת על זה. מיהו בספר מיימוני ובספר המצות לא משמע הכי.
כל היורדים לגיהנם עולין, חוץ משלשה יורדים ואינם עולין, הבא על אשת איש, והמכנה שם לחבירו, ומלבין פני חבירו ברבי', היינו מכנה היינו מלבין אף על גב דדש בה בשמי'. יש מפרשים דוקא כשהכינוי לשם גנאי.
<h2>דף נט.</h2>
נוח לאדם שיבא לספק אשת איש, ואל ילבין פני חבירו. פירש בקונטרס היוצא למלחמת בית דוד כתב גט על תנאי, וקשה דהא אמר פרק מי שאחזו [ע"ג ע"א] מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר כאשת איש רבי יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת. ופירש רבינו תם היוצא למלחמת בית דוד היו מגרשים בלא תנאי בצינעה היו מגרשים.
<h2>דף ס.</h2>
אין מערבין פירו' בפירות, ואפילו חדשים בחדשים. ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שמשביחו. ואין מערבין שמרי יין ביין. מי שנתערב מים ביינו לא ימכרו בחנות אלא אם כן מודיעו ולא לתגר אף על פי שמודיעו. והאידנא דקא מערבי יין קשה ברך אפילו שלא בין הגיתות, כרבי אחא, דרבי אחא מתיר בדבר הנטעם ובדבר הנראה וקיימ' לן כוותיה. ראובן טען על שמעון מכרת לי יין בחזקת ורונקי"ש, ומצאתיו מעורב ביין הונ"ש, ושמעון משיב מה שטעמת נתתי לך, דין זה פסוק מכאן, רבי אחא מתיר בדבר הניטעם וקיימא לן כוותיה, ואפילו אם עירבו בידים קודם שטעמו, כיון שטעמו אין לו עליו כלום, אבל אי טעין עירבת בו לאחר שטעמתיו, ישבע שלא עירב בו לאחר שטעמו ויפטר. ראובן טען מכרת לי חפץ בתורת שהוא של זהב, ועתה שברתי החפץ ומצאתיו בו אבר, ושמעון משיב לא נדרתי לך כלום אלא כמו שקניתיו בו מכרתי לך, נראה כיון שבחוץ נראה של זהב וגם הדמים מודיעים שקנאו בתורת זהב מקח טעות הוא, רק שיהא דבר ברור שנמצא בו עופרת, אבל אם שמעון אומר איני מאמינך שנמצאת בו עופרת ישבע שמעון שלא ידע ויפטר. מקום שנהגו להטיל מים ביין יטיל ואפי' למחצה לשליש ולרביע ובין הגיתות שנו. התגר נוטל מחמשה גרנות ובלבד שלא יתכוין לערב.
רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות וכו', וחכמים מתירים ושוין שלא יבור על פי מגורה שאינו אלא כגונב את העין, ואין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים, [ע"ב] בעתיקי אבל בחדתי רבא שרי לצלומי גירי, רב פפא שרי לצלומי דיקלי.
<h2>דף ס:</h2>
איזהו נשך ואיזהו תרבית, נשך המלוה סלע בחמש דינרים, איזהו תרבית המרבה בפירות וכו'.
<h2>דף סא:</h2>
אני עתיד ליפרע ממי שמלוה מעותיו בריבית ותולה אותו בכותי. פר"י דמיירי שאומר שהמעות הן של כותי באחריות הכותי, דמותר להלותן בריבית כדתניא בתוספתא [פ"ה ה"ח]. אי נמי כגון שאמר ליה טול משכון זה ולוה מעות הכותי ואמור לו שיסמוך עלי, והלוה לו מעותיו ואמר שהן של כותי.
איזהו ריבית, אטו הני דאמר עד השתא לאו ריבית הוא, עד כאן ריבית קצוצה מכאן ואילך אבק ריבית. רבי אליעזר אומר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין אבק רבית אינו יוצא בדיינין. רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינו יוצא בדיינין. והלכה כרבי אליעזר.
<h2>דף סב.</h2>
שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהן מתים, ואם שתה אחד מהן מגיע לישוב, דרש רבי עקיבא וחי אחיך עמך [ויקרא כ"ה] חייך קודמין לחיי חבירך.
הניח להן אביהן מעות של ריבית או פרה או טלית, עיין פרק הגוזל [קי"א ע"ב].
<h2>דף סב:</h2>
תני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא, הלויני מנה, אמר מנה אין לי חטין במנה יש לי, נתן לו חטין במנה חזר ולקחם ממנו בעשרים וארבעה סלעים מותר, ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. כתוב בספר (המצות) [המיימוני] אם עבר ועשה כן מוציאן מן הלוה בדין דאפילו רבית אין כאן.
<h2>דף סג.</h2>
לקח הימנו בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חיטין בשלשים דינרי' אמר תן לי חטיי הרי חטין עשויין עלי בשלשים דינרים והרי לך אצלי בהן יין בשלשים דינרים ויין אין לו אסור. אבל אם יש לו יין באותה שעה מותר. פירש רבינו חננאל אם יאמר המוכר שיש לו מותר ואין צריך להביא ראייה שיש לו.
שמע מינה תלת, שמע מינה מעמידין מלוה על גב פירות ולא אמרי' דלא כאיסרו הבא לידו, ושמע מינה והו' דיש לו, ושמע מינה איתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן. ומה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן. פרשב"ם דלא שרי רבי ינאי אלא היכא דנותן לו פירות אחרות בדמי פירות שקנה, דומיא דברייתא (ור') [דר'] אושעיא אבל לפרוע מעות לא שרי רבי ינאי. ורבינו תם מפרש דאפילו מעות מותר ליקח, כדמוכח פרק הגוזל [ק"ג ע"א] גבי רב כהנא, זבן כתנא ואייקור. ונראה דהוא הדין אם היו לו מעות מזומנים ללוה פוסקין דמה לי הן מה לי דמיהן וכהאי גונא פר"י לקמן [ע"ה ע"א] לווין סאה בסא' אם יש ללווה מעות מזומנים כאלו יש לו פירות ופוסקין על שער שבשוק אף על פי שאין לזה יש לזה כיון שיש לו מעות מוכנים.
<h2>דף סג:</h2>
האי מאן דיהביה זוזי אתרעא צריך לאיתחזויי בבי דרא, דאי לא מתחזי לא סמכא דעתיה, ואפילו אשכחיה בשוקא ואמר ליה סמכא דעתיה. אמר רב נחמן כללא דמילתא כל אגר נטר אסור, האי מאן דיהיב זוזי אקיראה וקאזלי ארבע בשוקא ואמר ליה יהיבנא לך חמשה לזמן פלוני איתנהו שרי ליתנהו אסור. פר"י כיון דיצא השער בד' אסור ליטול חמשה לזמן פלוני אבל דבר שאין שומתו ידועה כטרשא דרב נחמן [ס"ה ע"א] שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו מעכשיו בפחות.
מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמשמע לן. פר"י הילל אסר (לעיל) [לקמן] (ע"ה ע"א) עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דרך הלואה אסור אפילו סאה בסאה, אבל דרך מקח וממכר שרי אפילו חמשה בארבעה, קמ"ל כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי.
האי מאן דאוזיף פשיטי לחבריה ואשכח ביה טופיינא, אי בכדי שהדעת טועה מחייב לאהדורי, ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, היכי דמי שהדעת טועה בעשרייתא ובחומשיתא. פר"י ואנו רגילין לפעמים למנות אחד אחד וכל דבר הוא בכדי שהדעת טועה וצריך להחזיר.
<h2>דף סד.</h2>
הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון, כתב הרבי ברוך כשהבליע לו בחשבון בכדי שאין הדעת טועה, אם בא הנותן לאחר מכאן לשאל המעות ממנו כו', [ד]לא יהיב ליה כלום.
האי מאן דיהיב זוזי לגינאה כו' כיון דממילא קרבי שפיר דמי וראבי"ה פסק כלישנא קמא דרבא אפילו מידי דממילא קרבי אם אין לו אסור.
שרי ליה לאיניש למימר הילך ארבעה זוזי דמי חביתא אי תקפא ברשותיך, אי יוקרא אי זולא ברשותי כיון דמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא. ודוקא שנמצא חומץ לאחר טבת, אבל בטבת או קודם חייב להחזיר אפילו לא התנו ואף על גב דמשך דאחמרא יהיב זוזי כדלקמן [ע"ג ע"ב]. שמע מינה אם הלוה מקבל אחריות טפי, רק שבצד אחד יקבל המלוה הכל מותר דקרוב לזה ולזה הוא, מדלא דקדק בעל התלמוד אם שקולין ההפסדות. ודווקא גבי מכר ולא גבי הלואה כדחזינן לקמן גבי בני דרב עילש [ס"ח ע"ב].
<h2>דף סד:</h2>
האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. פירש ר"י הא דפוסק עמו על הגדיש [לקמן ע"ב ע"ב] שאין הלוקח מפסיד אם תתקלקל התבואה, התם יכול המוכר לתת לו פירו' אחרים אם ירצה ויכול לאוכלם ויכול ליתן לו פירות אחרים ולא מהני יש לו אלא (לבתר) [לענין היתר] פסיקא ולהכי אפילו נתקלקלו חייב לשלם אבל הכא היו סומכין על זה היין ולא היה יכול לקנות מאחרים ליתן לקונה יין אחר.
המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור ממנו בפחו' אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עבד למיגר. פסק רב אלפס כהאי לישנא. פר"י מכאן יש ללמוד שאסור ללוות על בית לדור בו אפילו בנכייתא, ור"ת אמר דבית זימנין נופל או נשרף ושרי. ומתניתין דאסור היכא שאינו מלוה מעותיו עליהן לדור בבית בפחות ולאכול הפירות אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל השדה שבלא זה לא יוכל להשכירו לאחר כיון שמוחזק כו'. צריך עיון איך מותר להלוואת על כסאות בבית הכנסת ולישב עליהן ודילמא לצורך מצוה שרי, כדכתבתי לעיל פ' הזהב [נ"ז ע"ב]. פר"י וכי המלוה לחבירו אסור ללוה לעשות לו שום טובה אפילו דבר שרגילין להשאיל בחנם כי הכא חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, ויש לומר דווקא מילי דפרהסיא כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדיו כי הא דתקיף בעבדי אינשי דמסי' בהו זוזי, אבל להשאיל כליו או סוסו מותר. ועוד יש לומר דווקא לדור שלא מדעת חבירו אסור כיון שלא ברשות עושה נראה דעל הלואה הוא סומך ורבית הוא, אבל מדעתו לא אסר אלא בדברים שלא היה עושה לו בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום בסוף פירקין [ע"ה ע"ב] שאינו אסור אלא באותו שלא היה רגיל קודם.
על הבחור שהלוה לך מעות ואתה נותן לו היציאה והוא חוזר עם בנך, פסק הרמז"ל דאסור אם היה התנאי מתחילה כן כדאמרי' הלויני וד[ו]ר בחצירי אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר.
<h2>דף סה.</h2>
האי מאן דמסיק ארבע זוזי דרביתא לחבריה, ויהיב ליה גלימא בגווייהו, כי מפקינן מינה, גלימיה מפקינן מיניה דלא לימא גלימא דרביתא.
מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי שלך בעשרה סלעים, ושל חדש בחדש בסלע בחדש מותר. דשכירות אינה משתלמת [אלא לבסוף] ואזולי גביה הוא. תניא בתוספתא [פ"ו ה"ד] המוכר שורו לחבירו על מנת שיתן לו מכאן עד שנים עשר חדש רשאי שיאמר אחרי כן תן לי מיד פחות. בירושלמי [ה"א] תניא לוקח אדם שטרו של חבירו או הלואתו בפחות ואינו חושש משום רבית.
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. אפילו למאן דאמר [בקידושין מ"ח ע"א] ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.
<h2>דף סה:</h2>
והילכתא כרב חמא. אמר רבינו תם דהילכתא נמי כטרשא דרב נחמן מדקאמר לקמן [ס"ח ע"א] לית הילכתא כטרשא דפופנאי.
מכר לו השדה ונתן מקצת דמים, וא"ל אימת שתרצה הבא מעות וטול את שלך אסור. תני רב ספרא פעמים ששניהם מותרי' לאכול הפירות, ופעמי' ששניהם אסורים, פעמים שהלוקח מותר והמוכר אסור, עני רבא בתריה וכו'. משכן לו בית או משכן לו שדה ואמר לו לכשתרצה ותמכרם תמכרם לי בדמים הללו אסור, בשויו מותר. מכר לו בית או מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור, לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מותר. דפטומי מילי נינהו ונעשה כאילו א"ל מדעתיה.
ההוא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות, חזייה דהוה עציב, אמר ליה אי טרפו לה מינך מגבינא לך שבחא שופרא ופירא, [ס"ו ע"א] אמר ליה פטומי מילי נינהו. ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו אמר לה אי קיימת דידך אנא. פר"י דווקא הכא שכבר עמדו על סוף העניין והלוקח לא רצה להניח מלקנות בשביל כך, אבל אם מתחלת הדברים פתח המוכר ואמר אי טרפא לה מינך לא הוה פטומי מילי אלא תנאי גמור, כי בוודאי לא נתכוון לוקח שלא באחריותו אלא כמו שאמר לו המוכר. ומשמע מהכא שכיב מרע המגרש את אשתו אם עמד אינו חוזר בגט, עיין פ' מי שאחזו [ע"ב ע"ב] גבי גיטו כמתנתו. ע"מ שתחזירהו לי אינו צריך להחזיר ליורשיו, עיין פ' מי שאחזו [ע"ד ע"א] והלכה לי ולא ליורשיו.
<h2>דף סו.</h2>
הלוהו על שדהו, וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן עד ג' שני' הרי הוא שלי, הרי הוא שלו. ואוקימנ' מתני' בא"ל קני מעכשיו אבל אי לא א"ל מעכשיו אסמכת' היא ואסמכת' לא קניא. פר"י (בפ"ד) [בפ"ג] דנדרי' [כ"ז ע"ב], ההוא דאיתפס זכות' בב"ד ואמר אי לא אתינא עד ל' יום לבטלו זכוות' ומסיק התם הילכ' אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, וסת' קניין הוא קניין סודר והיינו דמעכשיו, דלאח' זמן הדרא סודר למריה, כדאמר בנדרים פ' השותפין [מ"ח ע"ב], אלמא אסמכתא אפי' מעכשיו לא קניא אלא בב"ד חשיב אבל קנס שעושין בשידוכין מועיל אפי' לא קנו בב"ד חשוב כיון שמביי' חבירו. וכן אם קבל מלמד קנס בשעה שהשכירוהו אם יחזור וחזר בו ולא נמצ' מלמד אחר מזומן לא חשיב אסמכת' דלא חשיב גזים, ומשחקי בקובייא ומפריחי יונים חשיב אסמכתא דלא גמרי ומקני דסבר אנא ידענא טפי אבל בההיא עובדא דפ' במה מדליקין [ל"א ע"א] שהמרו זה בזה לא הוי אסמכתא דלא תלי בחכמה. וכן כל שחוק שאינו תלוי בחכמה, עיין פרק חלון [פ"ב ע"א]. ועל ראובן שמכר בית לשמעון ונדר לו לסלק המצרן ושם עירבון על זה ואחרי כן בא המצרן וסלקו, אם הקנה לו מעכשיו בבית דין קני, ואי לאו הכי אפילו אמר תנהו לי אם לא נעשה לא קני, הכי אמרינן דכל דאי לא קני, לקמן משמע דלא קרי אסמכתא [אלא היכא] דגזים ומשמע נמי דלא קרי אסמכתא אלא היכא דאין בידו.
<h2>דף סו:</h2>
התם זביני הכא הלוואה. ומפרש ר"ת הכא הלואה דלוה לא הקנה אלא בתורת מכר, והמכר אינו כלום נמצא מחילה בטעות לא הוי מחילה בשום מקום.
<h2>דף סז.</h2>
ההיא איתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקרובי, אמר לה את ונוולא אחי, אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי אמר סמכא דעתיה ולא גמר ומקני הדרא ארעא.
<h2>דף סז:</h2>
במשכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף פירש ר"י מאחר שמפרשים כן לא מיחזי כהלואה אבל בלוקח ממנו פירות של שנים הללו נראה כאילו מוזיל ליה גביה פירות. ורבינו חננאל פירש דקיימא לן כרב אשי דלא אכיל בנכייתא ולא שרי לצורבא מדרבנן אלא במשכון דסורא.
<h2>דף סח.</h2>
נפקא מינה לדינא דבר מיצרא. נראה לרבינו אבי"ה דבמשכנתא דשתא מיירי.
וכתב רבינו יעקב המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות נ"ל דלאו במלוה על המשכון קתני דכיון דאין החצר במשכון יכול המלוה להשכירו לאחרים והאי דקא מוזיף גביה אסור אבל אם הלוהו על חצרו יכול לשכור הימנו בפחות וכנכיתא בשדה וכרם שהן במשכון שהרי אין יכול להשכירו לאחרים ואם כן כל מה שמנכה לו אפילו מעט ריוח הוא לו ללוה ואין נראה לי אותו החילוק רבנו זקיני בין כרם לבית כי היה סבור רבנו דבמלוה על החצר קתני וליתה. — מכת"י
ואמר רבא לית הלכתא לא כטרשי פפונאי ולא כשטרי מחוזנאי ולא כחכירי נרשאי דכתבי פלניא משכן ליה ארעא לחבריה וכו' והאידנא דכתבי הכי ושהינן ליה כמה עדנין והדר חכרנוה ניהליה וכו' עד ולאו מילתא היא. הלכך אותם שממשכנין בית או שדה וחוזרין וקונין הפירות שיצאו מהן בכל שנה והן אוכלין אותן פירות אסורין דאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם. ומשכנתא לית בה התירא אלא או במשכנתא דסורא או בנכיתא כמנהגא דילן. והיכא דלא כתב נכיתא בשטר ומלוה בעי לנכויי כמנהגא דאתרא מסתברא דכל דמקבל משכנתא אדעתא דמנהגא מקבל. ודמיא להא דכתב רב אלפס בכחישות וביתרות דמים אף על גב דמדינא מחייב כיון דלא נהיגי עלמא בהכי כל מאן דמקבל משכנתא אדעתא דמנהגא קא מקבל ולא מחייב אלא לפום מנהגא הכא נמי לא שנא. ותו מצאתי לרבינו אלפסי בתשובה וכן כתב רבינו הרב נותן כפי מנהג המקום ולא יתן שכירות מדפסקינן לעיל דמצי לאכפויי למפרק משכנתא מנכי ואכיל. ואיכא מאן דקשיא ליה למאן דאכיל בנכיתא הא דתנן לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית. ולא דמי דהתם לאו משכנתא היא ולא גרע מריבית דברים דאסור אבל הכא משכנתא היא וכזביני דמיא וכיון דבנכיתא היא שריא. ורבינו אלפס אמר הכא בעידן הלואה קא מתני וזלזולי בשכירות הוא ושרי אבל בחוב שקדם אסור ובתשובה דיליה דמשכנתא בחוב שקדם דכולי עלמא לא פליגי דאסור אפילו בנכיתא משום טעמא דאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ומסתברא דמשכנתא כי האי גוונא לאו כלום היא דהא מצי הדר ביה ובמכר נמי לא קנה. כדגרסינן בפרק האיש מקדש (מ"ז.) ושוין במכר שקנה ואי מלוה להוצאה נתנה במאי קני ש"מ המוכר במלוה לא קנה והוא הדין במשכנתא עד דכתב ליה שטרא ולימא ליה בפירוש בשטרא אקני ואי לא לא. ורבינו שלמה כתב יש ללמוד מכאן שאסור להלוות על בית ולדור בו אפילו בנכיתא מדתנן ולא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זימנין דלא שקיל ביה מידי ואפילו הכי מנכי ליה והוה ליה כקונה את הפירות בנכיתא זו על הספק אבל בית תמיד נהנה ואין בו ספק נמצא שוכרה בפחות ולא נהירא לן.
אבל מקבלין עגלין סייחין למחצה. פירש ר"י דווקא שפירש למחצה. אבל בסתמא אין מקבל עליו שום אחריות כיון שמתחלה כשקבל העגלים לא שמו אותן ולא קאי לעיסקא.
ונותן לו שכרו כפועל בטל. פירש בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה שביטל הימנה היינו שאם היה עושה מלאכה כבידה ומרויח הרבה. ולעיל [ל"א ע"ב] גבי שכר אבידה נראה כפירוש הקונטרס.
<h2>דף סח:</h2>
תנו רבנן כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אפילו לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרות אחד זהו שכרו. רבי שמעון בן יוחי אמר נותן לו שכרו משלם. פסק רב אלפס הלכה כרבי מאיר דסת' מתניתין כוותיה, ודוקא שכרו בכל יום ויום אבל אי בעי למיפסק בכל יומא דשותפא צריך לעשות כדרבא [דאמר] אי פלג באגר תרי תילתי בהפסד אי תרי תילתי באגר [פלגא בהפסד], וקאי רישא אנותן וסיפא אמקבל. פירוש לקבוע זמן אחר לברור.
<h2>דף סט.</h2>
שיטה איתמר. אר"ת מ"מ הלכה (כר"ג) [כרשב"ג], ואין נראה לר"י דהא [רב ושמואל בעו או לקצוץ דינרי או ריש עגלא לפטומי] ורשב"ג לא בעי אלא עגלים וגם ר"ח פירש כל כה"ג שיטא לית הילכתא כחד מנייהו אלא כר' שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם, וה"מ בחנווני וכיוצ' בו דלית ליה עיסקא אחרינ' כדתניא [תוספתא פ"ד ה"ז] המושיב חבירו בחנות למחצי' שכר לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו בחנות. וכן מלמד לא יעסוק באומנות אחר. עיין פ' השוכר את הפועלים [פ"ט ע"ב], אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא מבטל עסקא לא בעי אגריה כולי האי, כדאמר רב מותר שליש בשכרך מותר, כגון דאית ליה בהמה לדידיה ואמר גביל לתורא גביל לתורי, וקיימא לן כרב, כן פסק רב אלפס.
גביל לתורא גביל לתורי. וכן פסק ראבי"ה ה"ה מלוה מעות לחבירו למחצית שכר אם יש לו מעות לעצמו להשתדל בהן לא בעי שכר עמלו ומזונו. ונמצא בשם ר"ת דהאידנא שולחים להם דורונות, היינו שכר עמלו.
ירוש' [ה"ג] תנו רבנן הנותן מעות לחבירו לקנות פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת, ואם ידוע שלקח ומכר הרי זה מוציא ממנו בעל כרחו. והנותן מעות לחבירו לקנות פירות למחצית שכר רשאי ליקח מכל מין ומין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים.
רב מנשיא בר גדל שקל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו, אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאן שם לך. תרי כותאי דעבדו עיסקא בהדי הדדי וכו' זוזי כמאן דפליגי דמי. לשנה זבין חמרא בהדי הדדי אמר ליה מאן פלג לך כל כה"ג צריך לאודועי. פרק זה בורר [ל"א ע"ב], אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. אומר ר"ת דווקא בכה"ג דהכא או שדנו אותו על ידי כפייה אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותבין ונותנין לו.
<h2>דף סט:</h2>
זוזי כמאן דפליגי דמי, וה"מ טבי וטבי תקולי ותקולי אבל טבי ותקולי לא. רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי כלו זוזי דרב חמא, איהו סבר מאי שנא ממרא, ולא היא מרא הדרא בעינא וידיעא פיחתה, זוזי אפילו הדרי בעינא לא ידיע פחתייהו. פירוש מרא, השכירות שהוא נותן עבור הפח' אבל זוזי דרב חמא לצורך הוצאה השכירום לו ולא קיבל השכירות עבור הפחת, ולהכי תניא בתוספתא [פ"ד ה"א] משכיר אדם מעות לשולחני להתראות בהן ולהתלמד בהן.
שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפי לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד לוה למלוה. שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואמור ליה לפלניא דאוזפי זוזי מאי טעמא שכר אמירה הוא קא שקיל.
שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי וכו' כדלעיל ואוזפן לפלני' אימא ליה לפלניא שילויני מעות דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה.
מפרין על שדיהו ואינו חושש משום רבית אבל אין מפרין לא על החנות ולא על הספינה על החנות לעשות בה צורה שיהא נאה, על הספינה לעשות בה איסקריא. הילכתא ספינה אגרא ופגרה אגרא בשעת (שכירה) [משיכה] ופגרה בשעת שבירה, וכן הלכה.
ת"ר אעפ"י שאין מקבלין צאן ברזל מישראל מקבלין מן הכותים. והשם פרה מחבירו וכו'.
<h2>דף ע.</h2>
דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא. פירש ר"י אע"ג דמקבל עליו נותן זול או יוקר' אסור אי לא יקבל חוסכא דנחשא, והא דשרי לעיל ספינה אגרא ופגרה, משום שמקבל עליו הנותן קילקול שמתקלקלת במים, מכאן קשה לפי' ריב"ן, דפירש מותר לתת עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דמקבל נותן יוקרא או זולא.
מעות של יתומים אסור להלוותם ברבית ומותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל אדם אחר הנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו, בדקינן בתר גברא, דמשפו ניכסיה ומהימן ואית ליה דהבא פריכא, ודווקא דהבא פריכא אבל דבר המסויים לא, מאי טעמא דילמא פקדון הוא גביה ואתו מריה ויהבי סימן ושקיל ליה. פירש ר"י הא דשקיל ליה ולא אמרינן לקוח הוא, ואפי' יודה הנפקד לבעל הסימן לא נאמין לו דאם כן אפילו דהבא פריכא נמי, אלא חיישינן דילמא אתי המפקיד לאחר מיתת הנפקד ויהבינן לה בסימנא כדאמרינן בהכותב [פ"ה ע"ב] גבי חסא שכיב ולא פקיד. אבל קשה, יאמר הנפקד בפני בית דין שלי הוא, ואפילו אם יביא המפקיד עדים עשו בו תקנת השוק, כדאמרינן בהגוזל [קט"ו ע"א]. ויש לומר אם כן לכל הפחות יפסידו הריוח. האפטרופס הלוה מעות יתומים הזקוק ברביע והלוה אומר פרעתי חציים והאפטרופ' אומר לא פרעת, ופסק הרמז"ל אע"ג דמעות יתומים אסור להלוות ברבית מ"מ אם הרויח בו חייב לתת ליתומים מה שהרויח. (במרדכי דף קל"ט מאריך), ואפוטרופס נאמן שלא פרע דהוי כמו שליש אחרי שהודה הלוה שהלוה לו מעו' יתומי'. ראובן שהפקיד פקדון אצל שמעון ובא ב"ח דשמעון ולקחו משמעון, ופסק הרמז"ל דצריך להחזירו לראובן דהשתא גנב ופרע בחובו [ב"ק קט"ו ע"א] שנתן לו מדעתו אפ"ה צריך להחזיר לו ולא עשו בו תקנת [השוק] כ"ש הכא דבע"כ לקחו משמעון.
<h2>דף ע:</h2>
אין מקבלין צאן ברזל. פירש הגאון משום אבק רבית אבל אם זה קבל עליו זולא אינו די. אבל אם קבל בעל צאן אם הוקרו או הוזלו או מתו שיהא על בעל הצאן מותר.
מרבה הונו בנשך ובתרבית אפי' רבית דכותי איתיביה לוין מהן ומלוין אותן ברבית משום כדי חייו. אי בעית אימא בת"ח. ומה שנהגו עתה להלוות לכותים אמר ר"ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, דק"ל כאידך לישנא דמתני הא דרב יוסף אברייתא ולא אסרו רבית כותים מעולם. ואפילו ללישנא קמא משום שיש עלינו משא מלך ושרים וצריכין ליתן להן הון רב. ועוד מאיזה טעם נאסור משום שמא ילמוד ממעשיו אנו שרויי' בין האומו' וצריכין אנו לישא וליתן עמה' לא גזרינן ברבית יותר משאר משא ומתן.
<h2>דף עא.</h2>
עמי וכותי עמי קודם לא נצרכא אפילו לכותי ברבית ולישראל בחנם. נראה לי דמיירי דשניהם בשוה על משכונות או על בטחונות טובות, וכגון שהישראל צריך לפרנסתו ולא להלות דאם הישראל הלוה רוצה להלוות' חייו קודמין, וגם עתה שכל פרנסתינו על ידי הלואת כותים חייו קודמים, ומיהו היכא דבא עני וצריך לחם ורוצה ללוות ולקנות לחם ודאי קודם לכותי.
כמה סמיות עיניה' של מלוי ריביות אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו. כתוב בתשובת הגאוני' בשם רב צמח גאון, יורד עמו לחייו שרשאי לשרוף שליש תבואתו. ותימא לר"י מנלן.
ארמלתא לא תרבי כלבא. פר"י לעז בעלמ' לפי שהולך אחריה דהא לא אסרינן להתייחד עם הבהמה.
<h2>דף עא:</h2>
תנו רבנן אל תקח מאתו נשך ותרבית, אבל אתה נעשה לו ערב, אילימא לישראל והתנן אילו עוברין המלוה והלוה והערב, אלא לכותי כיון דדינא דכותי בתר ערב' אזיל הוא ניהו דקשקיל רביתא מניה. אמר רב ששת שקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו. כתב ראבי"ה אם בא ראובן ונתערב לשמעון בקרן ורבית ולא פרע הכותי ראובן חייב לשלם הקרן דערב בשעת מתן מעות לא בעי קניין, אבל הרבית לא הוי בשעת מתן מעות ואפילו אם נתערב לו בקניין פטור, כיון דדינא דכותי בתר ערב' הוי כאילו הלוה לראובן ברבי' ואם הלוה ראובן לכותי על המשכון על ידי ערב כותי ובא ישראל והקיף המשכון ממנו ופטר את הערב ונתערב הוא במקום המשכון ובמקום הערב צריך ליתן גם הרבית שעלה עד אותו הזמן אבל מה שיעלה אחר כך אינו צריך ליתן, אבל אם המשכון שוה צריך להחזיר המשכון או שויו.
תנו רבנן מלוה אדם מעות נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל, כיצד ישראל שהלוה מן הכותי מעות ברבית ובקש להחזיר' לו, ומצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור, ואם העמידו אצל הכותי מותר. פירש ר"י ואפילו אמר אני מעלה לו לכותי אסור, דכיון שמלוה לחבירו מעות שיפרע לכותי בשבילו רבית פשיטא דהוי רבית, ואפילו לא היה המלוה חייב לכותי רבית כיון דבשכר הלואה נתן לכותי ריבית על פי המלוה הוי כנותן למלוה עצמו כמו תן מנה לפלוני ואתקדש לך דמקודשת [קידושין ז' ע"א] אלא נקט ואני אעלה לך משום סיפא, ואם העמידו אצל הכותי מותר ואפי' אמר ואני אעלה לך.
כותי שלוה מעות מישראל ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אח' ואמר תנם לי וכו' ואם העמידו אצל ישראל אסו', ואוקמיה רב כשנשא ונתן ביד. פסק רב אלפס דהשתא לא אמרי' סיפא לחומרא, כתוב בתוספתא [פ"ה ה"ח] ישראל שמינהו כותי אפוטרופוס או סנטר והמעות באחריות הכותי מותר ללות ממנו ברבית. וכותי שמינהו ישראל אפוטרופוס או סנטר והמעות באחריות ישראל אסור ללוות ממנו ברבית. ובתשובה אחת כתב ר"ת היתר גמור הוא כי האי גוונא שישלח הישראל הלוה משכונות על ידי כותי או על ידי עבדו והמלוה יקבל המשכונות והלוה יהא מסולק מן המשכון לגמרי, שהרי אם אבד אין לו דין ודברים על המלוה שהרי לא קבלו אלא מיד הכותי, ומותר הישראל להיות ערב בשביל הכותי דישראל המלוה לאו בתר ערבא אזיל אלא בתר לוה כותי ואם לא יפרע הכותי יפרע הערב הקרן, והרבית הוא דמוזיף לכותי, עיין לעיל [ע' ע"ב]. בסמ"ג כתב בשם רבינו חננאל דיש שליחות לכותי מדברי[ה]ם לחומר'. פסק רבינו אבי"ה אם אמר ראובן לשמעון הוי שלוחי ולוה לי מעות מן הכותי ברבית מותר לשמעון ליקח הריבית מראובן וליתנו לכותי. וכותי שאמר לראובן תלוה מעות על משכוני או תשים משכון במקומי והלך ראובן ואמר לשמעון זהו משכונו של כותי יכול שמעון ליקח הרבית ואפי' אם הכותי אלם ואינו רוצה לפרוע לראובן יטול שמעון הרבי', אבל אם הזכיר לו שם הכותי האלם בשעת שלוה לא יתן ראובן משלו דידע ומחיל. ואם פודה ראובן המשכון מדעת של עצמו כדי שיטול הרבי' מכאן ולהבא הוי רמאות. וכותי שמשכן משכון לראובן ברבי' ואח"כ מכר הכותי המשכון לשמעון ושהה שמעון לפרוע, מותר המלוה ליקח הרבית שהרי לא הלוה לישראל כלום. פסק רבי' גרשום ז"ל אם ישראל היה חייב מעות לכותי ודוחקו לפורעו ונתן לו ישראל משכון ואמר לו צא ולוה ממי שתרצה והלך הכותי ולוה מישראל אחר אסור לו למלוה לקבל הרבית, שהרי לצורך ישראל הלוהו וצ"ל שיודע המלוה שהוא של ישראל וכל המעשה. עוד כתב אם השאיל ישראל ערבונו לכותי והלך הכותי ולוה עליו ברבי' מישראל אחר ולא פדאו הכותי והישראל פדאו בעצמו מותר לישראל ליקח הרבית. גם לא יוכל המלוה לומר לא אחזירנו אלא לכותי שלוה ממני דהוי כגזלן שנטל מזה ונתן לזה. ואדם שלוה מחבירו ברבית על משכון וא"ל דמשכון זה של כותי הוא ואחר כך כשבא לפדותו אמר שלי הוא מותר לקבל הריבית. כתב השר משנ"ץ כותי שהלוה מישראל מעות ברבית על משכונו של ישראל אף על פי שיודע המלוה שהכותי לוה לצורך ישראל גובה הקרן והרבית. כתב ר"י בדידי הוה עובדא שרבינו תם היה לו משכון מכותי והוצרך למעות ונתן לי המשכון ללוות המעות עליו ויהא החוב של המשכון שלי ותמהתי, ואמר לי אני מוכר לך המשכון ולא תענה לי ממנו אם אינך רוצה. בספר החכמה ראה ראינו מעשים בכל יום שמלוים ישראל לחבירו על משכון של כותים וקדמונים נתנו חרם על כל בן ברית שלא להטעות איש את רעהו לומר של כותי הם אם אינו כך ומעתה אין שום אדם נאמן לומר רימיתיך ושלי הוא, דאין אדם משים עצמו רשע.
<h2>דף עב.</h2>
תנו רבנן ישראל שלוה מעות מן הכותי ברבית וזקפם ונתגייר, אם עד שלא נתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן וגובה את הרבית וכו', רבי יוסי אומר כותי שלוה מעות מישראל ברבית בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הרבית, והלכה כרבי יוסי.
שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים גובה את הקרן. פירש ר"י הלכה כחכמים במעוברת ומינקת חבירו דאם נשא יוציא וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, מדאיבעיא לן פר' החולץ [ל"ז ע"א] אי מנסבה לכהן מאי, ודווקא שכתוב בפירוש בשטר הרבית דאם זקף הקרן והרבית בסכום אחד מודו רבנן דאפי' קרן לא גבי כמו שטרי המוקדמים פסולין ולא גבו אפילו לזמן שני גזירה שמא יגבה מזמן ראשון. וצריך לומר שהעדים אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואומרים אנוסים היינו מחמת נפשות דאם לא כן עדים פסולים משום לא תשימון [שמות כ"ב]. וקיימא לן כאביי דאמר [סנהדרין כ"ז ע"א] מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות, ולא בעינן רשע דחמס.
שטר חוב המוקדמין פסולין. פסק רב אלפס דכמלוה על פה דמו ולא גבו ממשעבדי. ר"י פירש דאפילו מבני חרי לא גבי.
ההוא גברא דמשכן פרדסא לחבריה לעשר שנין, אכלה שלש שנין אמר אם זבנת לי מוטב ואם לאו כבישנא ליה לשטר משכנתא ואמר קנינא ליה. כי לא היו עדים שבתורת משכנתא בא לידו דאם היה עדים לא הוי מצי למימר קנינא ליה.
<h2>דף עב:</h2>
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער היה הוא תחלה לקוצרים פוסקים עמו על הגדיש וכו' ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה. רבי יוסי אומר אינו פוסק. ופוסק עמו כשער הגבוה רבי יהודה אמר אף על פי שלא פסק עמו יכול שיאמר או תן לי כזה או תן לי מעותיי. לוין (שם) [סתם] ופורעין (שם) [סתם] על שער שבשוק. פסק רבי חננאל אפילו שוק של עיירות, דהלכה כרבי ינאי. וכן נראה לרבינו תם מדאמרינן הנהו בני בי רב דיזפי בתשרי וכו'. וכי אמרינן אין לוין סאה בסאה היינו במקום שאין שער בשוק.
<h2>דף עג.</h2>
המוליך חבילה ממקום למקום מותר לקבל סחורה במקום הזול כמו שפורע במקום היוקר וכגון שאחריות של הליכה על המוכר, עד מקום היוקר ודיהיב ליה שכר טורחו. והוא הדין אם מקבל מעות במקום היוקר לשלם לו חטין במקום הזול שרי כי האי גוונא ומותר לקבל פירות במקום הזול ולאוכלן וליתן לו פירות במקום היוקר אם יש לו שם פירות דמהשתא אוקמיניהו ברשותיה.
<h2>דף עג:</h2>
רב מרי בר רחל משכן לו ההוא כותי ביתא וזבניה לרבא נטר שתא וכו'. פר"י משמע דיכול אדם למכור משכון שמשכן ביד אחרים, וכן משמע פרק האומר משקלי [כ"א ע"א] דאם הקדישו משכיר הבית אין השוכר רשאי לדור בו. ואם דר בו מעל. וה"ה שיכול למוכרו והשוכר מעל[ה] השכר ללוקח. עיין פר' אעפ"י [נ"ט ע"ב] ופרק השואל לקמן [ק"א ע"ב].
רבינא הוה יהיב זוזי לאקרא דשנוותא וכו' אמר ליה אחולי הוא דמחלי גבך, ואין זה רבית מאוחרת כיון שלא היו מזכירין שמחמת מעותיו שהיו בטלים אצלו נתנו וגם כבר פרעו המלוה בשעה שהוסיפו לו ולא דמי להלוהו ודר בחצרו [לעיל ס"ד ע"ב] בשעת דירה היו חייבין לו עדיין.
דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכ' מנח. מכאן פסק הרמז"ל שהקהל מוחזקין ואין שותף יכול לחלק מהן בלא דעתו ואם יש להן דין על אחד מחמת מס יתן משכון ואחרי כן ירדו לדין.
רב סעורם הוה תקיף אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקי, דתניא ראית שאינו נוהג כשורה אתה רשאי להשתעבד בו שנאמר [ויקרא כ"ה] לעולם בהם תעבודו ובאחיכם.
האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין משלם ליה כדאזל אפרוותא דזול שפט. ופליג רב אשי ואמר דאסמכתא היא כיון דלאו בידו. אבל אם היה מקנה לו לקנות הן זול הן יוקר כמו שימצא ולא זבן הוי פושע דבידו הוא. דין אסמכת' ומשחק בקוביא ע"ל [ס"ו ע"א] ופר' חלון [פ"ב ע"א], ועובדא דהמרו זה את זה דבמה מדליקין [ל"א ע"א] איירי בקניין, דבלא קניין לא מהני. אבל נאמן עלי אבא ודור לי בחיי ראשך דפר' זה בורר [כ"ד ע"א] מיירי בלא קניין דמקבל עליו דינם.
<h2>דף עד.</h2>
הני בי ג' דיהבי זוזי לחד למיזבן להו מידי וזבן לחד זבן לכולהו ה"מ דלא צר וחתם לכל חד זוזי לחודיה אבל צר וחתים לכל חד לחודיה למאן דזבן זבן ולמאן דלא זבן לא זבן.
האי סיטומתא קניא לקבולי מי שפרע ובאתרא דקני ממש קנה. פר"ח מקום שנהגו לקנות סומכין על המנהג, מכאן יש פוסקין במדינות האילו אם אדם מכה בסרבלו לתוך ידו של חבירו שקורין אופשל"ק וכן כשאדם אומר לחבירו היה בעל ברית שלי שלא יוכל לחזור בו.
פוסק עמו על הגדיש אמר רב שתים פוסק שלש אינו פוסק. פסק רב אלפס הילכתא כרב באיסורי.
<h2>דף עד:</h2>
ופוסק עמו בשער הגבוה, ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה זל נדוניא אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקת בשער הגבוה שקול כי השתא ואי לא פסקת שקול כמעיקרא. מאן דהדר ביה מקבל מי שפרע, והוא דלא שני בשליחותיה אבל שני, אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותתי.
מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע אבל לא לאכול אומר אדם לחבירו הלויני כור חטין הוזלו נוטל חטין הוקרו נוטל דמיה' כשע' הלוא'.
<h2>דף עה.</h2>
אומר אדם הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. ולית הילכתא כהילל דאסר. וכן היה הילל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה וכו'. אמר רבי יצחק יש לו סאה ללוה [לוה] עליו כמה סאין. פי' ריב"ן דביחד אינו יכול ללוות אלא כמו שיש לו, ובזה אחר זה דווקא שרי. ומיהו אם נתן לו הרבה ביחד וא"ל קני זה אחר זה שרו, דאמרינן אם יש לו טיפה לוה עליו כמה טפין ובדבר לח מסתמא שופך ביחד. והיכא דאין לו סאה ויש לו מעות ויצא השער בשוק פירש לעיל [ס"ג ע"א] דשרי.
בני חבורה המקפידים זה על זה, עוברים משום מדה ומשקל ומניין ומשום לוין ופורעין בי"ט, וכדברי ב"ה אף משום ריבית. פי' מתוך שמקפידין עוברין על הא דאמרינן פ' אין צדין [כ"ט ע"א] אומר אדם לחבירו מלא לי כלי ולא יזכיר לו שום מדה, ואין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר [שם כ"ח ע"א], ומשום מניין, פירוש שאומר לקחתי שנים ועתה אני חייב לך משום כך וכך, עיין פ' אין צדין [שם]. משום לוין ופורעין דאסור לומר בשבת ובי"ט לשון הלואה ופריעה.
תלמידי חכמים מותרים להלות זה לזה בריבית, דידעי דרבית אסור ומתנה דקא יהבי להדדי. פירש ר"י דווקא דבר מועט שהיה נותן לו בלא הלואה ודווקא תלמידי חכמים. כתב המיימוני לוה שמחל למלוה הרבית אעפ"י שקנו מידו אין בכך כלום. וכן פסק הרבי יצחק אור זרוע. ואסור לאדם להלוות אפילו לבניו ולבני ביתו ברבית.
<h2>דף עה:</h2>
אומר אדם לחבירו נכש עמי היום ואנכש עמך. כל ימי גריר אחד הן, כל ימי רביעה אחד הן. לא יאמר חרוש עמי בגריר ואחרוש עמך ברביעה. ר"ג אומר יש ריבית מוקדמת ורבית מאוחרת. נראה הלויני מעות ואלוה לך לפעם אחרת היינו רבית ולא דמי לנכש עמי ואנכש עמך, דהתם שכר טרחו נותן לו. רבי שמעון בן יוחי אמר יש ריבית דברי'. כתב ראבי"ה אם מחזיק לו הלוה טובה יאמר המלוה גם אני מחזיק לך טובה ואין לחוש.
השוכר את האומנין והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת, שכר את החמר ואת הקדר, פועלים להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר האבד הוא כך וחזרו בהן שוכר עליהן או מטען. [ע"ו ע"א] פסק רב אלפס כללא דשמעתין, אמר בעל הבית לשלוחו צא ושכור לנו פועלים בד' זוזי, ואזל שליח ואמ' בג' ואמר אין, סביר וקביל, ואי אמר בע"ה בג' ואמ' איהו בד' אי אמר שכרכם עלי שקלי ד' מיניה והדר שקיל איהו ג' בשל בע"ה, כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם ונוטל מבע"ה מה שההנהו. ואם אמר להו שכרכם על בע"ה חזינן היכי מיתגרי פועלים בההוא דוכתא דכיון דשני שליח בשליחותיה [בטלה לה שליחותיה] והוו ליה כמה דעבדי ליה סתם [דדינא דשקלי כמנהג המדינה].
<h2>דף עו:</h2>
השוכר את הפועלים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומ', בד"א שלא הלכו חמריו אבל הלכו חמריו ולא מצאו תבוא' [פועלי' ומצאו] השדה כשהיא לחה נותן לו שכרו משלם. פר"י לאו דווקא הלכו אלא בין הלכו בין לא הלכו אם לא ימצא להשתכר נותן לו שכרו כפועל בטל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וק"ל כוותיה. ואם ימצאו להשתכר אין להם זע"ז אלא תרעומת והא דמפליג בין הלכו בין לא הלכו מילתא דפסיקא נקט דכי הלכו כבר עבר חצי היום ולא ימצאו להשתכר וכשלא הלכו עדיין השכמה וימצאו להשתכ' ויש להם תרעומ' דצריכי לדחוק עצמן כדי למצא להשתכר. ואפילו התחיל במלאכה יכול בע"ה לחזור כיון שמוצא להשתכר כדמשמע לקמן [ע"ט ע"ב] השוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך. בד"א בדבר שאינו אבד, אבל בקבלן ודבר האבד שוכר עלייהו או מטען, בד"א שאינו מוצא פועלין לשכור אבל מוצא פועלין לשכור, אין לו עליהם אלא תרעומת.
<h2>דף עז.</h2>
האי מאן דאוגר אגר' לריפקא ואתא מיטרא ומלאי מיא אי סיירי לארעא מאורתא פסידא פועלים, ואי לא סייריה נותן להם כפועל בטל. האי מאן דאוגר אגירא לדוולא ואתא מיטרא בליליא פסידתא דפועלים אתא נהרא פסידא דבע"ה. עיין פרק מי שאחזו [ע"ד ע"ב] גבי דלי ארבע ושקיל תילתא.
האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא אחריתא דניחה ממנה אי נמי דכוותה עבדי. ואי קשיא מינה לא עבדי. ואי אוכלוסא דמחוזא דאי לא עבדי חלשי נותן להם שכרם משלם. אתא נהרא הכא לא מפליג בין פועלין בני מתא או לא אפילו הן בני מתא לא ידעי מנהג שדהו. וכתב הר"ם ז"ל אם חלה הבן ואמ' בע"ה תלמד לי בן אחר עד שיתרפא בני, צריך המלמד לעשות אם הוא דכוותיה ואפילו אם הוא קשה ממנו ורוצה להוסיף על שכרו לפי העניין צריך המלמד ללמדו, כדאמרינן לקמן [ע"ט ע"ב] גבי ספינה דפרק' בחצי הדרך והשני מרבה בחבילות. מעשה באשה ששכרה בית ומתה ואמרו היורשין לא נתן אלא כפי מה שדרה בתוכו, ופסק הרמז"ל שאם לא נתנה שהיורשין פטורין ממה שלא דרה בתוכה כדאמרינן הכא האי מאן דאוגיר אגורא לדוולא ואתא מיטר' פסידא דפועלי' כיון דבעל הבית אניס ולא צריך ולא דמי לשוכר את הספינה וטבעה בחצי הדרך דפריך [שם ע"א] אם לא נתן אמאי לא יתן דהתם בעל הספינה הפסיד ספינתו אבל הכא הפועלים לא הפסידו אלא שמתבטלין ממלאכתן. מיהו מה שדרה בו כבר יתנו יורשים אפילו לא נתנה. ואם נתנה כל השכירו' יכולין היורשין להושיב בו דיורין דכוותה אבל לא דקשו מינה. פסק הרמז"ל מלמד שהתחיל ללמוד ואמר לו בעל הבית בכעסו לך איני חפץ בך ונתרצה המלמד, ושוב חזר בו בעל הבית ורוצה לעכבו צריך לגמור מלאכתו דנתחייב לבן ללמדו וזכין לקטן ואין חבין לו. [תוספתא פ"ז ה"ב] השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקין לחולה מצאו שמת או שהבריא, אל יאמר לו טול מה שהבאת אלא נותן לו שכרו משלם.
אמר רב הלכה כר' דוסא, דאמר קבלן ידו על התחתונה. ודווקא קבלן אבל פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום. והני מילי בדבר שאינו אבד אבל בדב' האבד אינו יכול לחזור. ודווקא דלא אניס אבל אניס יכולין לחזור בו אפילו בדבר האבוד כדתניא השוכר את הפועל ולחצי יום שמע שמת לו אביו [או] שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו, קבלן הוא נותן לו קבלנותו.
פר"י שמעי' מהא שמעתתא כשחוזר בע"ה בלא אונס בין שכיר בין קבלן אם מוצא להשתכר אין לו עליו אלא תרעומת ואם אינו מוצא יתן לו כפועל בטל ואם ימצא להשתכר מעט יוסיף לו בע"ה. וקבלן כשחוזר בו ידו על התחתונה אם נתייקרו פועלים, אבל פועל יכול לחזור, ואין ידו על התחתונה, אלא יתן לו מה שטרח, ואי איכ' פסידא לבע"ה שוכר עליו או מטעו בין שכיר בין קבלן. והיכא דנארע אונס אף קבלן יכול לחזור בו, אפילו איכא פסידא, ויקח מה שטרח. ואם בע"ה באונס שלא היה לו לידע יותר מפועלים הוי פסידא דפועלים, ולפי זה חלה הבן או מת אין חייב ליתן למלמד אלא מה שטרח אם אין הבן רגיל להיות חולה ולא דמי לספינה סתם ויין זה [לקמן ע"ט ע"א] דנותן הכל. בתשובה אחרת מצאתי דחייב ליתן לו כל שכרו כמו בספינה סתם ויין זה, ולא שייך הכא כפועל בטל דהוי כאוכלוסי דמחוזי דאי לא עבדי חלשי, ועוד בנדרים [ל"ז ע"א] משמע דמלמד לא שקיל שכר לימוד אלא שכר שימור. ומלמד החוזר בו ואינו רוצה לגמור מלאכתו יד בעל הבית על העליונה דשוכר עליו או מטעו, כן כתוב בספר צפנת פענח. ואם קבל המלמד שכרו צריך להחזיר עד כדי שיוכל להשכיר אחר. וכן פסקו רבינו אבי"ה ורשב"א דלימוד הוי דבר האבד וכן דן הר"ם ז"ל. והוא הדין לסופר כי הרבה הפסד לספר משתי כתיבות. ורבינו יואל פסק דמלמד כפועל וחוזר בו בחצי היום. גם כתב דהיכא שמת התינוק תוך הזמן דצריך ליתן כל שכרו משלם. ושוב חזר ופסק כיון דחלה פסידא דמלמד כל שכן מת. ויש מחלקין בין היכא שרגיל המלמד בתינוק ויודע שהוא חולי ואם לאו. והיכא דחלה המלמד יש פוסקים דאין חייב להשלים כעבד עברי דפרק קמא דקידושין [י"ז ע"א] חלה שלש ועבד שלש. מיהו מנכין לו שכרו. מיהו נמצא בשם גדולים שצריך ליתן לו שכרו משלם.
<h2>דף עז:</h2>
כל המשנה ידו על התחתונה, וכן החוזר בו ידו על התחתונה. הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן להם מאתים מגביהין מן העדית אם חוזר בו, ואם הלוקח חוזר מגביהו מן הזיבורית וכו', רבי שמעון בן גמליאל אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהם, כיצד כותב לו אני פלוני בר פלוני מכרתי שדה פלונית באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות זוז. ואוקימנא דווקא כדעייל ונפיק אזוזי אבל לא עייל ונפיק אזוזי אפילו לא כתב הכי לא מצי הדר ביה. פר"י היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני אפילו אם משך החפץ, אם לא פירש בהדיא בשעת משיכה משיכתי תקנה לי, וזוזי ליהוי הלואה גבך, והיכא דמוכר שדהו מפני רעתה ועייל ונפיק אזוזי קנה, פר"י ואפי' חייב לו כל המעות עדיין.
<h2>דף עח.</h2>
עד כמה שוכר עליהן, אמר רב נחמן עד כדי שכרו, והא תנן עד ארבעים וחמשים זוז, כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו. יש רוצין לדקדק מכאן אדם שחייב לחבירו מנה ויש לו ספר או דבר אחר ממנו אין לו לתפוס אם לא בא לידו מזה העסק כדמשמע הכא שיכול לתפוס דווקא כלי אומנתו, עיין פרק [קמא ו' ע"א].
השוכר את החמור להוליכו בבקעה, והוליכו בהר, או איפכא ומתה חייב, שכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך, מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר.
<h2>דף עח:</h2>
מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי לשנות. פסק רב אלפס דהלכה כרבי גמליאל דמיקל ומותר לשנות ואפילו העני בעצמו. פירש ר"י דהציבור יכולין לשנות לכל מה שירצו ואפילו באה לידי גבאי ואפילו מנורה בבית הכנסת מותר לשנותו למצוה אחרת, עיין בערכין [י' ע"ב].
אמר רב לא שנא אלא אנגריא חוזרת, אבל אינו חוזרת חייב להעמיד לו חמור אחר, ושמואל אמר בין חוזרת בין אינה חוזרת, אם דרך הליכתה נטלה אומר לו הרי שלך לפניך, ואם לאו חייב להעמיד לו אחר. והלכה כשמואל. פירש הקו' אם המוליך מוליכה בדרך שגם בה זה רוצה לילך. וקשה שמא לא יוכל זה לילך ברגל. אבל נראה כפירוש רבינו חננאל אם אין רגילין ליקח בבתים אלא כשמוצא בדרך אמר לו לשוכר מזלך גורם ולא דמי למיתה. ואם שלא בדרך הליכתו שמחפשין בבתים שלא יוכל לומר לו מזלך גורם חייב להעמיד לו חמור אחר ולא יתעכב הליכתו שעה.
<h2>דף עט.</h2>
השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך, אמר רב אם יש בדמים ליקח יקח חמור אחר ואם יש בדמים לשכור אל ישכור דלא מכליא קרנא, ושמואל אמר ישכור, והלכה כוותיה. ואם אין בדמים לא ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך. ודווקא דאמר ליה חמור זה אני משכיר לך אבל אם אמר לו חמור סתם אפילו אין בדמים ליקח ולשכור חייב להעמיד אחר, פירש ר"י דלא דמי למשכיר בית חבירו ואמר ליה בית [זה] ונפל דאזדא ליה ואינו חייב לשכור ולא ליקח דהתם אין דרך הבית למוכרו.
תנו רבנן השוכר את הספינה וטבעה לו בחצי הדרך משום רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. נימא ליה הב ליה ספינתא ואנא מייתינא חמרא, אלא בספינה סתם ויין זה אם (נטל) [לא נתן] אמאי לא יתן לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא, אי אתה מוצא אלא בספינה זו ויין זה, אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין. מסופק ריב"ם אם חולקין שכר הדרך שהלכה או חולקין כל השכירות ויתן לו החצי. פסק הר"ם ז"ל המשכיר בית לחבירו ונשרף בתוך הזמן דמי לספינה ויין סתם דאם פרע כל שכרו חייב להחזיר, אבל מה שדר בו חייב ליתן.
<h2>דף עט:</h2>
תנו רבנן השוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת. ואוקימנא דזביניה לטועניה לאיניש אחרינא דנחית האי וסליק אידך בדוכתיה ושקיל אגרא מאידך דסליק ביה ותרעומת משום שינוי דעתא, אי נמי משום אשלי יתירתא. אבל היכא דפריק ליה לטעוניה מגוויה כוליה אגריה בעי למיתב, ואי אשתכח לאגורי לאיניש אחרינ' בדוכתיה מוגרי ויהיב ליה שכר רפסדא דספינתא. מכאן הוכיח הר"ם ז"ל ראובן שהשכיר בית לשמעון, שמעון יכול להכניס לוי תחתיו, ואין לראובן על שמעון אלא תרעומת, ולא שייך אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שאיפשר להטמינ' ולגונבם, כדחזינן בספינה דיכול להכניס בו אחר, ועוד ראיה מפרק כיצד הרגל [דף כ"א ע"א] דקאמר השוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון ומסיק נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון. בס"ה פסק בשם המיימוני שאין יכול להשכיר כי אם במניין בני ביתו. ועוד כתב ואם אמר משכיר לשוכר למה תטריח ותשכיר לאחרים הנחו לי והפטר חייב לעשות כן.
השוכר את החמור לרכוב עליו איש לא ירכב עליו אשה, אשה ירכב עליו איש, אשה בין גדולה בין קטנה ואפילו מעוברת ואפילו מניקה. וכל שכן שלא ירכב עליו כותי דאינו חס על ממון ישראל.
<h2>דף פ.</h2>
השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור, איפכא ונשבר הקנקן חייב. והיכא דלא שני מאן משלם הילכתא מאן דנקיט מנא משלם ואי ארעא דמחזקא גונדרי תרוייהו משלמי דתרוייהו פשעי.
המוכר פרה לחבירו ואמר נשכנית היא, רבצנית היא, היה בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי זה מקח טעות, מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות.
השוכר החמור להבי' עליו חטין והביא שעורין פטור, תבואה והביא תבן חייב, שהנפח קשה למשאוי, אביי אמר נפח כמשאוי תנן, רבא אמר נפח למשאוי תנן, והילכתא כרבא.
<h2>דף פ:</h2>
תנו רבנן קב לכתף וכו', אמר רב פפא סתם ספינה תלתא כורים.
כל האומנים שומרי שכר. כתב הרמז"ל על ראובן שנתן טבעות לסרסו' למכור, הסרסור שומר שכר אפילו בשעת הליכה, דאכתי לא מכר החפץ, מידי דהוה אמפקיד מעות אצל חבירו מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבד חייב באחריותן אף על פי שלא נשתמש בהן [לעיל מ"ג ע"א].
וכולן שאמרו טול שלך והבא מעות שומר חנם, וה"ה לגמרתיו. אבל אמר הבא מעות וטול שומר שכר. פסק הרמז"ל המלוה מעות על המשכון ובשעת קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריות המשכון עלי, נראה דאפילו שומר חנם לא הוי כדאמר פרק בתרא דמנחות [דף ק"ט ע"א] הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנו בבית חוניו, ומסיק דהוי כאומר הרי עלי שלא אתחייב באחריותו דפטור אפילו פשע כדמוכח התם.
לא שנו אלא שהחזירה תוך ימי שאילתה, אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה פטור. פסק הרמז"ל ראובן ששאל ספר משמעון שעה אחת ולא יותר, ואמר לו אחר שעה תשלח אחריו או אביאנו לך, ובתוך כך נפלה דליקה ונשרף הספר ולא הוצרך ראובן לפרוע כיון דלא השאיל לו אלא שעה לא יותר, וכבר כלה זמן שאילתו ואמרי' הכא לאחר ימי שאילתו פטור, ואפילו מתה בבית שואל ואף על פי שלא אמר שלח, ואם היה יכול להשכיר כותיים או יהודים להצילו ולא עשה חייב, דאף לאחר שכלה ימי שאילתה הוי ש"ש כדאמרי' הכא, ושומר שכר שהיה לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב, וכן הדין באותו שהשאילו לו ספרים והוא השאיל להם דהוי נמי שומר שכר עלייהו כדאמר לעיל [פ"א ע"א] השאילני ואשאילך אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה נהנה.
לא שנו אלא שהחזירה תוך ימי שאילתה, אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה פטור. פסק הרמז"ל ראובן ששאל ספר משמעון שעה אחת ולא יותר, ואמר לו אחר שעה תשלח אחריו או אביאנו לך, ובתוך כך נפלה דליקה ונשרף הספר ולא הוצרך ראובן לפרוע כיון דלא השאיל לו אלא שעה לא יותר, וכבר כלה זמן שאילתו ואמרי' הכא לאחר ימי שאילתו פטור, ואפילו מתה בבית שואל ואף על פי שלא אמר שלח, ואם היה יכול להשכיר כותיים או יהודים להצילו ולא עשה חייב, דאף לאחר שכלה ימי שאילתה הוי ש"ש כדאמרי' הכא, ושומר שכר שהיה לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב, וכן הדין באותו שהשאילו לו ספרים והוא השאיל להם דהוי נמי שומר שכר עלייהו כדאמר לעיל [פ"א ע"א] השאילני ואשאילך אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה נהנה.
<h2>דף פא.</h2>
הלוקח כלים מבית האומן לשגרו לבית חמיו ואמר לו אם מקבל אותו ממני אני נותן דמיהם ואם לאו אני מחזירו לך ונאנסו, בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא נושא שכר, בנדרים גרסינן הלוקח כלים מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וכו'. ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחמר ואמר ליה קממטינא ליה לדוכתא פלוני, ובהדיה דקא הדר אתא אתניס חייב, חזרה דהאי הליכה היא דאי משכח לזבוני מזבין לה.
שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמו' לך כולם שומרי שכר, ואמאי שמירה בבעלים היא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. הנהו דכל יומא אזיל חד מנייהו אפי ליה לחבריה וכו'.
<h2>דף פא:</h2>
ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה, אמר ליה לא תיזיל בנהר פקוד דאיכא מיא, זיל באורחא דנרש דליכא מיא, אזיל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא וכו', מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.
שמור לי ואמר הנח לפני שומר חנם, שמור לי וא"ל הנח לפניך, אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר. הנח סתמא בעיא היא ולא אפשיטא, ואזלינן לקולא ופטור.
<h2>דף פב.</h2>
הלוהו על המשכון שומר שכר. קיימא לן כסתם מתניתין דקתני הלוהו על המשכון שומר שכר, לא שנא הלוהו על פירות לא שנא משכנו בשעת הלואתו לא שנא שלא בשעת הלואתו, פר"י ראובן שהלוה לשמעון על מלבושי אשתו והשאילם לו עד שיעבור המועד ומת במועד ומחמת יראת המושל מסרה כל אשר לה ביד שמעון והחזיר לה כל אשר לה חוץ ממלבושיה, נראה דמדינא יכול להחזיקם אף על גב דאין לאדם במלבושי אשתו, לאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דודאי נתנה לו רשות.
אמר שמואל אבד קתא דמגלא, אבד אלפא זוזי. פר"י הלכה כוותיה דשמואל דרב נחמן ונהרדעי סבירא להו כוותיה התם, עיין פרק שבועת הדיינין [מ"ג ע"ב], ורבינו חננאל פירש התם דלית הילכת' כשמואל.
בעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלוואתו. פר"י להיות שומר שכר ולא להתחייב באונסא ואם קדש בו האשה מקודשת.
העוסק במצוה פטור מן המצוה, עיין לעיל פרק אילו מציאות [כ"ט ע"א].
<h2>דף פב:</h2>
אבא שאול אמר מותר לאדם להיות משכיר משכונו של עני להיות פוסק עליו והולך מפני שהוא כמשיב אבידה. והילכתא כאבא שאול ואף אבא שאול לא אמר אלא במר ופסל וקורדום דזוטר פחתייהו.
המעביר חבית ממקום למקום ושברה, בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע. ושבוע' זו תקנת חכמי' היא שאם אי אתה אומ' כן אין לך אדם שמעביר חבית ממקום למקום, והלכה כסתם מתניתין, פר"י דאדם המזיק לא מחייב בכל אונס אלא כעין אבידה, עיין פרק המניח [כ"ז ע"ב].
<h2>דף פג.</h2>
איסי בן יהודה אמר אין רואה הא יש רואה יביא עדים ויפטר, וכן הלכה.
דדרו באגרא משלם פלגא משום דזוטר לתרי ונפיש לחד.
הנהו שקולאי דתברו חביתא דחמרא, אמר ליה הב להו גלימייהו, והב להו אגרייהו, משום למען תלך בדרך טובי'.
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב אין יכול לכופם, מקום שנהגו לזון יזון, לספק מתיקה יספק, הכל כמנהג המדינ'. אמר רבי יהושע שמע מינה המנהג מבטל ההלכה. כתב ר"י אור זרוע כגון שהמנהג על פי חכמי המקום, אבל מנהג שאין עיקרו מן התורה לא קרי מנהג.
<h2>דף פג:</h2>
פועל בכניסתו משלו, ביציאתו של בעל הבית.
<h2>דף פז.</h2>
ואילו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרו, ובדבר שגדולו מן הארץ.
<h2>דף פז:</h2>
כי תבא בכרם ריעך בפועל הכתוב מדבר, ריעך ולא הקדש, ואכלת ולא מוצץ, ענבים ולא ענבים ודבר אחר, כנפשך פטור ממעשר, שבעך, ולא אכילה גסה.
<h2>דף פט.</h2>
דייש מה דייש מיוחד שגדולו מן הקרקע וגמר מלאכה, יצא החולב והמגבן והמחבץ שאין גידולי קרקע אין פועל אוכל בו. יצא המנכש בבצלים ושומים שאין גמר מלאכה אין פועל אוכל בו. יצא הבודל בתמרים בגרוגרות והלש והמקטף והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה ואין פועל אוכל בו.
[תוספתא פ"ח ה"ב] תניא אין הפועל רשאי לעשות בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולחרוש בפרתו ערבית ולהשכיר שחרית ולא יהא מרעיב ומסגף עצמו, ומאכיל מזונתיו לבניו מפני גזל מלאכת בעל הבית. מכאן דמלמד לא ירעיב עצמו ולא ישב בתענית, ולא ישכיר עצמו ללמוד צהרים שחרית וערבית, אם (לו) [לא] שהתנה עם בעל הבית.
<h2>דף צ.</h2>
תנו רבנן פרות המרכסות בתבואה אינו עובר משום בל תחסום, אבל מפני מראית העין מביא קרסטלין ותולה בפיה. הייתה אוכלת ומתרזת רשאי לחוסמה כיון דקשי לה.
אסור לאדם לומר לכותי חסום פרתי ודש בה, אמירה לכותי שבות אפילו באיסור לאו, דתניא כותי הדש בפרתו של ישראל, וישראל הדש בפרתו של כותי אינו עובר משום בל תחסום. פר"י מיירי דאמר דוש בה תבואתי דאילו תבואת כותי פשיטא דשרי, כמו שמותר לומר לו אכול נבלה בשל בשב' בשר זה לצורכך כשאינו מוטל עליו לזונו ואין מרויח באותה אמירה כלום, ומיהו אמר ר"י דלא דמי דהתם מותר לתת נבילה לתוך פיו אבל הכא אותו דבר שאומ' לכותי לעשות לא היה יכול לעשות בעצמו ובשל שבת לצרכך אפשר דאסור, צריך עיון לעיל [י' ע"ב] גבי דאמר לאשה אקיף לי קטן.
<h2>דף צ:</h2>
הנהו תורי דגנבי ארמאי' ומנגחי' יתהון, הערמה איתעביד בהו וליזבנא. הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי.
חסמה מבחוץ מהו, אמר ליה מבית אביך אתה למד, יין ושכר אל תשת בבואכם, בבואכם הוא דאסור, הא מישתא ומיעל שרי וכו', החוסם את הפרה, והמזווג בכלאי' פטור, ואינו חייב אלא הדש והמנהיג בלבד. חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר חייב, וריש לקיש אמר פטור, והלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף צא.</h2>
החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם.
מותר להכניס מין ושאינו מינו לדיר דאמר שמואל במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים בכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת. מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת ואין כאן הירהור משום דבעבידתא טריד.
<h2>דף צא:</h2>
היה עושה בידיו ולא ברגליו וכו'. היה עושה בתאינים לא יאכל בענבים וכו', בגפן זה לא יאכל בגפן אחרת.
<h2>דף צב.</h2>
חמר וגמל אוכלין ממשוי שעל גביהן.
<h2>דף צג.</h2>
קוצץ אותו על ידי עצמו וכו'. פועל משל שמים הוא אוכל הילכך אינו יכול לומר תנו לאשתי ולבני דהלכה כתנא דמתניתין כדמסקינן. השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי כו'. שומרי פירות אוכלין מהילכות מדינה. פסק רב אלפס דהילכתא כוותיה דשמואל, דאמר לא שנו אלא שומרי גתות וערמות, אבל שומרי גנות ופרדסות אין אוכלין מהילכות מדינה ולא מן התורה.
ארבע שומרים הם, שומר חנם נשבע על הכל, שואל משלם הכל, שומר שכר והשוכר נשבעים על השבורה והשבוייה, ומשלמי' גניבה ואבידה.
ההוא רעיא דהוה מעבר חיותא, הילכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא אמר איבעי לך לעבורי חדא חדא.
<h2>דף צג:</h2>
רועה שהניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ארי ודרס אין אומר אלו היה שם היה מציל, אלא (אומרים) [אומדים] אם היה יכול להציל חייב.
תחילתו בפשיעה וסופו באונס, דשמע לאריא ועל. פר"י יש ללמוד מכאן תחילתו בפשיעה כעין גניבה ואבידה וסופו באונס פטור. רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קדם חייב, שומר חנם בחנם, שומר שכר בשכר, והיכא דעל בעידנא דעיילי אינשי או דניים פורת' אם היה יכול להציל אם היה שם חייב ואם לאו פטור. פסק הרמז"ל האב שלח את בנו ובשליחותו נתפס חייב האב לפדותו כדאמר הכא שומר חנם שהיה לו לקדם ולא קדם חייב אם כן שואל נמי יש לו לקדם בשכר ולא יטול מבעל הבית כלום וכל שכן שאילת גופו מידי דהוה אעבד עברי נמכר לגוי בפרק קמא דקידושין [ט"ו ע"ב] אם לא דחיישינן דילמא הדר אתי ומזדבין נפשיה הוה כייפינא לבני משפחתו כל שכן דיכופו האב והקרוב קרוב קוד'. אבל אם יש לו לבן אין כופין האב.
זאב אחד אינו אונס, שני' אונס, רבי יהודה אומר בשעת משלחת זאבים זאב אחד אונס, שני כלבים מרוח אחת אינו אונס, משני רוחות אונס, הליסטים הרי זה אונס, הארי והדוב והברדלס והנחש הרי זה אונס.
מתה כדרכה הרי זה אונס, נסגפה ומתה אין זה אונס. פר"י אין לך פשיעה גדולה מזו. אלא משמיעים דאפילו יש לו לתלות ולומר גם מתה מדבר אחר אפילו הכי חייב דלא הוה ליה לסגפה.
עלתה לראשי צוקים ונפלה [וכו'] אין זה אונס. והא דעלתה הוי אונס ה"מ שתקפתו ועלתה תקפתו ונפלה.
<h2>דף צד.</h2>
מתנין השומרים להיות פטורים מלישבע ומלשלם. מתנה שומר חנם להיות כשואל, אמר שמואל בשקנו מידו רבי יוחנן אמר אפילו תימא שלא קנו מידו בההיא הנאה דאיתקרי מהימן גמר ומשעבד נפשיה. פרק הזהב [נ"ח ע"א] אמר רבי יוחנן כשקנו מידו התם הוא מחייב עצמו כשאר שומרים ולא גמר ומקני. ועוד י"ל דהתם פרק הזהב מן הדין פטור אפילו משבוע' מסתמ' לא משעבד נפשיה אלא בקניין אבל הכא דבלא זה חייב שבועה משעבד נפשיה בלא קניין.
כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ירושלמי [ה"ז] כל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים כגון הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה ומחשיב עונה דבר שבממון כיון דאפשר לבטלה על ידי ממון. ולא כפירש הקונטרס דפירש דעונה דבר של צער ולא ניתן למחילה בדבר שאינו של ממון כגון על מנת שלא תהא זקוקה ליבם תנאו בטל ומקודשת. כל דבר שאי אפשר לקיים בסופו והתנה עליו בתחלתו תנאו בטל, זו דברי רבי יהודה בן תימא, אבל חכמים פליגי כדתניא על מנת שתעלה לרקיע, והלכה כרבי יהודה בן תימא. ופסק הרמז"ל כל תנאי ממון שהתנה עליו מתחילתו בשעת מעשה תנאו קיים בלא קניין, דמשעבד נפשיה מדין ערב כדמשמע הכא מתנה שומר חנם להיות כשואל.
השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, השוכר את הפרה ושכר בעליה עמה, או שאל בעליה עמה, שאל בעלים או שכרן ואחר כך שאל את הפרה פטור, שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים חייב.
<h2>דף צד:</h2>
פרה במשיכה ובעלים באמירה. פר"י לא משעת אמירה של קודם עסק מלאכה כדמוכח פר' האומנים [פ"א ע"א] לסוף איגלאי מילתא דשיכרא הוי שתי ולא הוי פשיעה בבעלים, אלא מיירי בשעת שמזמינים עצמם לעשו' המלאכה, כדאמר לקמן בפרקין [צ"ז ע"א] שתלא וטבחא ואומנא בעידן עבידתייהו חשוב כשאלה בבעלים.
<h2>דף צה.</h2>
עד שיפרט הכתוב יחדיו. פר"י גבי שעטנז אי לא כתב יחדיו לא הוה ידעינן שתי תכיפות, וגבי כלאים אתא לאשמועינן דבעינן קשורין, ואפילו קושר פרה אחורי קרון.
איתמר פשיעה בבעלים פליגי בה רב אחא ורבינא. והילכתא פשיעה בבעלים פטור. בספר החכמה, הא דאמרינן פשיעה בבעלים פטור, ה"מ פשיעה כהאי גונא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיארע לה זה הדבר, פשיעה הקרובה לשוגג ולמזיד, אבל באבדה מדעת כגון לא קשר הארנקי היטב, מדעתא הוא וחייב.
<h2>דף צה:</h2>
היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה, צריך להיות עמו בשעת שאלה.
<h2>דף צו.</h2>
שואל חייב במזונות של פרה כל ימי שאילתה. שאל מן השותפין שותפין ששאלו בעי' ולא איפשיטא. שאל מן האשה ונשאל לה בעלה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והילכתא כריש לקיש דאמר קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי ולא הוי שאלה בבעלים. פר"י אין הבעל יכול להשאיל ולמכור פירות נכסי מלוג בלא רשות האשה, כדאמר פרק האשה שנפלו [פ' ע"ב] משום רווח ביתא.
האומר לשלוחו צא והישאל עם פרתי הוי שאלה בבעלים או לא, פלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן, רבי יאשיה סבר אינו יכול לעשות שליח להפר נדרי אשתו, ורבי יונתן סבר דיכול לעשות שליח. ופסק רב אלפס דאינו יכול לעשות שליח והכא נמי לאו שאלה בבעלים הוא.
<h2>דף צו:</h2>
בעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי, מתקנת אושא. פר"י שומר חנם הוא וחייב בפשיעה, וכן הלוקח בהמה לשלשים יום דלא שואל הוי ולא שוכר הוי, ואפילו הכי חייב בפשיעה.
מדרבי יוסי בר רבי חנינא דאמר באושא התקינו. פר"י אי יורש הוי ושאולה היתה הפרה היה מתחייב בגניבה ואבידה כדאמר רבא פר' אלו נערות [ל"ד ע"ב] יתומים שהניח להם אביהן פרה שאולה ומתה בתוך ימי שאילתה אין חיי' באונסין, אבל בגניבה ואבידה חייבין.
כחש הבשר מחמת המלאכה פטור ואפי' מתה מחמת מלאכה פטור דלאו לאוקמא בכילתא שאילתה. ודוקא שמתה בשעת מלאכה ולא שינה.
ההוא גברא דשאל נרגא מחבריה ואיתבר, אמר ליה זיל שלים ליה נרגא מעליא, והילכתא כרב כהנא ורב אסי דמהדר ליה תברא ושמין כמה היה שוה וממלא ליה. פר"י מה שהוזלו השברים הפחת של הניזק ונותן לו השברים כמו שהיו שוים בשעת השבירה ומשלים עליהן.
<h2>דף צז.</h2>
אמר רבא האי מאן דבעי למשאל מידי מחבריה (ונפטר) [וליפטר] אמר ליה אשקיין מיא דהוה שאלה בבעלים, ואי פקח הוא נימא משוך ברישא והדר אשקייך. מקרי דרדקי ושתלא וטבחא ואומנא כולהו בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמי. פי' אם השאיל או השכי' לאחד מהן פטורים, אבל הוא ששאל ושכר מהן חייב.
אמרו רבנן לרבא שאיל לן מר, איקפד, אמר לאפקועי ממונא בעיתו, אתון שאילתן לי ממסכתא למסכתא דמצינא לאישתמוטי, ולא היא איהו שאיל להו ביומא דכלה, ואינהו שאילו ליה בכולי שתא.
מרי[מר] בר חנינא אוגר כודנייתא נפק לדלויי טונא בהדייהו, אתא לקמיה דרבא חייבינהו, אמר ליה רבינא לרבא והא גניבה בבעלים היא, אמר ליה למיסר טונא הוא דנפיק. וכן פסק רבינו אבי"ה שאם השאיל לו לרכוב סוסו ותפש לו משתגרו"ף לתקנת בהמתו הוא דעביד ואין נקראין עמו במלאכתו אלא שהשואל אומר למשאיל עשה לי דבר זה בשעה שמשך הסוס, אבל אם עשה דבר מדעתו לא מקרי שאלה בבעלים.
השואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום, שאלה היום ושכרה למחר, שאל אחת ושכר אחת ומתה, משאיל אמר שאולה מתה, ביום שהייתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אמר איני יודע חייב, השוכר אמר שכורה מתה והלה אמר איני יודע פטור. פר"י הא דלא נשבע על ידי גלגול שהרי יש לו לישבע שכדרכה מתה, כיון דהמשאיל אומר איני יודע אינו על ידי גלגול ויש מפרשים מה שמשביעין על ידי גלגול שמא היינו היכא דלא הוה ליה לתובע למידע כמו שלא שטיתי ארוסה אבל הכא הוה ליה למשאיל לידע איזה שעה מתה.
<h2>דף צז:</h2>
שמע מינה מנה לי בידך והלה אמר איני יודע חייב. האי דפטר, היינו דוקא שאומר איני יודע שהלויתני, אבל אם אמר איני יודע אם פרעתיך חייב, כדאמר פרק הגוזל [קי"ח ע"א].
כשיש עסק שבועה ביניהם. פירש רבינו תם בנסכ' וחמשים ידענא וחמשים לא ידענא [שבועות מ"ז ע"א] הילכתא כרבי אבא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ובשניהם חשודים על השבועה הלכה כרב נחמן, ורבי אבא נמי התם מודה, ושבועות דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ומן הדין היה לנו לומר בחשוד על השבועה, אלא אם היינו עושים כן לא שבקת ליה חיים כל אחד ילוה לו פרוטה ויתבענו הרבה ולא יוכל לישבע ומשלם, להכי תקנו שכנגדו נשבע ונוטל אבל הכא בנסכא דיכול לישבע בכל פעם אלא במעשה זה אינו יכול לישבע משלם.
<h2>דף צח:</h2>
זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה, ישבע השוכר ששכורה מתה אמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, אמר עולא על ידי גלגול. פר"י דטוב לעשות שתי שבועות [על פרה אחת יותר] מעל שני פרות.
השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו, או ביד עבדו ביד שלוחו, או ביד כו' שלוחו של שואל ומתה פטור, אם אמר לו שלח לי ביד בנך או ביד עבדך ביד בני ביד עבדי ומתה חייב. פר"י הא דאמר [ב"ק ק"ד ע"א] אין משלחין מעות בדיוקני, אלא שמקנה אותם לשליח, היינו לעניין אם מת המורשה קוד' שבאו המעות ליד שליח דנפלי נכסי קמי יתמי דהתקבלת מורשה לאו כלום היא, אבל אם המורשה חי ובאו המעות ליד השליח אם עשה שליח בעדים די. וכן בשעת שהחזירו אם אמר המשאיל שלח ושלחה פטו'. ומספקא לר"י אם יאמר פה אל פה שלח ועד שלא הספיק לשלוח מת המשאיל וזה שילחה ומתה בדרך אם פטור דהא נפלי קמי יתמי.
לא שנו אלא שהחזירה תוך ימי שאילתה, אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה פטור. פסק הרמז"ל ראובן ששאל ספר משמעון שעה אחת ולא יותר, ואמר לו אחר שעה תשלח אחריו או אביאנו לך, ובתוך כך נפלה דליקה ונשרף הספר ולא הוצרך ראובן לפרוע כיון דלא השאיל לו אלא שעה לא יותר, וכבר כלה זמן שאילתו ואמרי' הכא לאחר ימי שאילתו פטור, ואפילו מתה בבית שואל ואף על פי שלא אמר שלח, ואם היה יכול להשכיר כותיים או יהודים להצילו ולא עשה חייב, דאף לאחר שכלה ימי שאילתה הוי ש"ש כדאמרי' הכא, ושומר שכר שהיה לקדם ברועים ומקלות ולא קדם חייב, וכן הדין באותו שהשאילו לו ספרים והוא השאיל להם דהוי נמי שומר שכר עלייהו כדאמר לעיל [פ"א ע"א] השאילני ואשאילך אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה נהנה.
הלוקח כלים מבית האומן לשגרו לבית חמיו ואמר לו אם מקבל אותו ממני אני נותן דמיהם ואם לאו אני מחזירו לך ונאנסו, בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא נושא שכר, בנדרים גרסינן הלוקח כלים מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וכו'. ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחמר ואמר ליה קממטינא ליה לדוכתא פלוני, ובהדיה דקא הדר אתא אתניס חייב, חזרה דהאי הליכה היא דאי משכח לזבוני מזבין לה.
<h2>דף צט.</h2>
באומר הכישה במקל והיא תבא. אף על פי שעבדו מוליכו לא הויא כשאלה בבעלים, דה"ל כשואל ב' פרות דעבדו כבהמתו דמי, והא דלעיל איירי כגון שנשאל הרב עצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו. פר"י דמיירי שהכישה במקל ויצאה מיד לסימטא או לצידי רשות הרבים דחשיב כאילו נסב' השואל, אבל יצאה מיד לרשות הרבים לא, דמשיכה אינו קונה ברשות הרבים. עוד פר"י דמיירי אפילו יצאה לרשות הרבים דלעניין להתחייב באונסין מהניא משיכה ברשות הרבים אף על גב דלא מהניא לעניין שלא יוכל לחזור.
השואל קורדום מחבירו ובקע בו קנאו, ואינו יכול לחזור בו, לא בקע בו יכול לחזור בו, ופליגא דרבי אליעזר דאמר רבי אליעזר כשם שתקנו משיכה בשומרים כך תקנו משיכה בלקוחות, ושכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, פר"י דקיימא לן השואל שלא מדעת גזלן הוי, והא דתקנו משיכה בשומרים לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומ' חנם בלא משיכה חייב בפשיעה כדאמר פרק האומנין [פ' ע"ב] הנח לפני שומר חנם והוא הדין בשומר שכר בגניבה ואבידה, אלא הכא לעניין חזרה קאמר וקאי אשוכר ואשואל דמיד דמשכו הבהמה אינן יכולין לחזור.
<h2>דף צט:</h2>
אמר רבא הנהו שקולאי דתברו חבית יין לחנוואה, ביומא דשוקא מזדבנא בה' בשאר יומי מזדבנא בד' אהדר ליה ביומא דשוקא מהדר ליה חבית יין בשאר יומי נהדרו ליה בחמשה. פי' הקו' קודם שעבר שוק הראשון אינו יכול לומר לא אקח אלא מעות, עבר השוק יכול לומר לא אקח אלא מעות שאילו היה לי יין הייתי יכול למוכרו ביום השוק ואם יש לו יין ולא מכרו לא יוכל לומר כן.
<h2>דף ק.</h2>
המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו, היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן, וכן שתי שדות אחד גדולה ואחד קטנה וכו', כל כי האי גונא שבלא טענותיהם יש ספיקא בדבר, אם הם ברשות לוקח וטוען בריא אפילו דברים שאין להם חזקה בתפיסה כגון גודרות אינו יכול להוציא מידו אלא בראייה ואם טוען ספק לא תועיל לו חזקה. ואם הוא ברשות מוכר אף על פי שטען ספק מועיל חזקתו, דאפילו קיימא באגם או ברשות הרבים מוקמי' אחזקת מרא קמא. ופירש בריא ובריא כ"ש שמא ושמא דקיימא לן כרבנן דסומכוס.
ונחזי ברשות דמאן, דקיימא באגם, ושפחה דקיימא בסימטא, ונוקמא אחזקת מרא קמא הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. רבינו חננאל ורשב"ם פסקו כסומכוס דסתם תנא במתניתין כוותיה הכא ובכמה דוכתין. ורבינו אבי"ה וספר המצות ורבינו אלפס ורבינו יצחק פסקו כרבנן.
<h2>דף ק:</h2>
המוכר זיתיו לעצים ועשו פחות מרביעית לסאה הרי אילו של בעל הזיתים, עשו רביעית לסאה יחלוקו. רביעית שאמרו חוץ מן ההוצאה, ומיירי דאמר ליה סתמא, דאי אמר ליה כל אימת דבעי קוץ אפי' רביעית נמי לבעל הזתים.
<h2>דף קא.</h2>
שטף נהר זיתיו ונתנו לתוך שדה חבירו, זה אומר זיתיי גדלו וזה אומר ארצי גדלו יחלוקו. לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע דאמר ליה אי אנא נטעי מי לא אכילנא. פירש ר"י להכי נקט בגושייהו דאי לאו בגושייהו אילן שנעקר ונינטע במקום אחר נוהג בו דין ערלה ונטע רבעי. תנא אם אמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו משום יישוב ארץ ישראל.
היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שומעין לו וידו על התחתונה, בשדה שאינה עשויה ליטע. ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ומיירי בשדה העשוייה ליטע. אבל אם ירד ברשות שומעין לו וידו על העליונה. ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה כיורד ברשות וידם על העליונה. כל מי ששמין לו בין ידו על העליונה בין ידו על התחתונה אינו נוטל כלום עד שישבע כמה הוציא. ואם אמר יבואו דיינים וישומו העצים והאבנים והסיד ושכר האומנים בפחות שבשיעורים שומעין לו ונוטל בלא שבועה. וכל מי שנוטל השבח בלבד וידו על העליונה נוטל בלא שבועה. ואם בעל השדה אומר נתתי והיורד אומר לא נטלתי, ישבע היורד ונוטל, שאומר לו לבעל השדה הלא לא ידעת מה תתן ואיך נתתה.
היורד לתוך חורבות חבירו ובנאה שלא ברשות, ואמר עציי ואבניי אני נוטל, רב נחמן אמר שומעין לו, רב ששת אמר אין שומעין לו, [מאי הוי עלה א"ר יעקב א"ר יוחנן] בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו, מאי טעמא משום יישוב ארץ ישראל, איכא דאמרי משום כחשא דארעא, מאי בינייהו איכא בינייהו חוצה לארץ. כתוב במיימוני, החצרות כולן ראויות לבניין ולהוסיף בהן בתים ועליות, לפיכך הורו הגאונים הבונה בחצר חבירו שלא מדעתו הרי זה כנוטע שדה העשוייה ליטע, והוא שיבנה הבניין הראוי לאותו חצר כמנהג אותו מקום. פסק רבינו אב"ן כיון דהילכתא כרב נחמן דאמר שומעין לו הכא נמי אם אמר בעל הקרקע טול עציך שומעין לו. ואי אזיל בעל הקרקע ומוסיף על הבניין גילה דעתו דניחא ליה ומשלם הכל כי ההוא דאתא לקמיה דרב.
<h2>דף קא:</h2>
המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח, בימות החמה שלשים יום, ובכרכים אחד בימות החמה ואחד בימות הגשמים שנים עשר חדש, רבי שמעון בן גמליאל אמר חנות של נחתום ושל צבעים שלש שנים. ומוקי כולי מתניתין במשכיר בית לחבירו סתם דצריך להודיעו, כשם שהמשכי' צריך להודיעו כך השוכר צריך להודיעו, דאמר ליה אי אודעת הוי מותיבנא ביה איניש מעליא, ואם בא לרבות בדמים מרבה, והוא דאייקיר בתים ואם הוזלו הבתים יכול השוכר לומר אצא או תשכיר לי כפי השעה. כתב רבינו אבי"ה כל אלו הדינים במשכיר לחבירו בית לחדש כך וכך ואמר לו כל מה שתתן בזה החדש כך תתן לכל חדש וחדש שאתה דר בו. אבל השכירו זמן ידוע והגיע זמן בתוך ימי הגשמים מוציאו מיד, והוא דידע זמניה וכמי שהודיעו דמי, מדפריך בגמרא ואילו כל[ו] ימי שכירתו בימות הגשמים מי לא מצי מפיק ליה, וכן הלכה. ירושלמי תני לינה אין פחות מיום אחד, שביתה אין פחות משני ימים, לנישואין אין פחות משלשים יום, ואם השכירו זמן ידוע וכו' כדלעיל.
פשיטא נפל ליה בית דמשכיר [אמר לא עדיפת מינאי]. פירש בקו' ואין צריך להודיעו. [זבנא אורתא יהבי במתנה] אומר לא עדיפת מגברא דאתית מיניה אכן לפי פי' הגאונים אפי' בתוך זמנו שהשכירו צריך לצאת, ירושלמי הכא ובפרק מקום שנהגו [ה"ט] המשכיר בית לחבירו וצריך למוכרו אמר רבי אמי לא על דעת שימות ברעב רבי זירא ורבי אילא תרוייהו אומרים קנוי הוא לו אלא דאמר שבקיה עד דימלא אינכולוס דידיה, עיין פרק אף על פי [נ"ט ע"ב].
זבניה או אורתא או יהבי במתנה, אמר ליה השוכר לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה. פסק הרמז"ל ראובן ושמעון שהם שותפי' בבית ולכל א' יש בו דין חלוקה ומסר אחד חלקו ללוי ויהודה, לא מצו לוי ויהודה לומר אין לכל אחד מאתנו דין חלוקה דלא עדיפא מגברא דאתו מיניה.
ההוא גברא דזבן חמרא ולא אשכח דוכתא לאתובי וכו' דאמר ליה לכולא עלמא ניחא לי לאגורי ולדידך לא ניחא לי דדמית עלי כאריא ארבא.
המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בנגר ודלת ומנעול ולהעמיד לו דלתות ולפתוח לו חלונות ולחזק לו תקרה ולסמוך לו קורה, השוכר חייב לעשות לו סולם ולעשות לו מעקה ולעשות לו מרזב ולהטיח את גגו. מזוזה אמר רב משרשיא חובת הדר היא. מקום מזוזה על מי, תניתוה כל מעשה אומן על המשכיר לעשותו והאי לאו מעשה אומן הוא דאיפשר בגובתא דקניא. מכאן נראה כפ"ה במנחות [ל"ג ע"א] שמניחין המזוזה מעומד, ולכך צריך גובתא דקניא שלא תפול, אבל לפירוש רבינו תם שמניחין אותו מיושב כספר תורה בארון לא צריך, ואמר התם עשאה כמין נגר פסולה, עיין פרק הקומץ [שם].
<h2>דף קב.</h2>
על השוכר לעשות לו מזוזה, כשהוא יוצא לא יטול בידו ויצא, מעשה באח' שנטלה וקבר את אשתו, ובכותי נוטלו בידו ויוצא.
חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. פר"י כגון שביתו של משכיר פתוחה לחצר, להכי חשיב משתמר לגבי זבל אף על פי שאחרים דרים בתוכו.
הזבל של בעל הבית, זאת אומרת המשכיר בית לחבירו סתם לא השכיר הרפת שבה.
המשכיר בית לחבירו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לחדשי' נתעברה למשכיר, ומעשה באח' שהשכיר מרחץ בי"ב דינרי זהב לשנה, דינר לחדש, [ע"ב] ובא מעשה לפני רבן גמליאל ורבי יוסי [ו]אמר[ו] יחלוקו חדש העיבור. אמר רב אי הוינא התם יהיבנא כוליה למשכיר דתפס לשון אחרון, ושמואל אומר בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחילת החדש כולו למשכיר, בסוף החדש כולו לשוכר. והאי דאמר לעיל [ו' ע"ב] תקפו כהן מוציאין מידו שאני הכא שנכנס בהיתר.
<h2>דף קב:</h2>
רב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. כתב רבינו אבי"ה הילכתא כרב נחמן דקרקע בחזקת בעלים עומדת, ואף על גב דאפיך מיפך ואף על גב דאתא בסוף החדש. והלכה כשמואל דאמר הלך אחר פחות שבלשונות ואי תפס לא מפקי' מיניה, וה"מ במטלטלי כגון איסתירא מאה מעי מאה מעי אסתירא.
שוכר אמר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה, אימת אילימא בתוך זמנו תניינ' אי לאחר זמנו תניינ' דתנן מת האב בתוך ל' בחזקת שלא נפדה, לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה, לא צריכא ביומא דמשלם זימניה, אמר ליה תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל משו' דטריד בפועליו אבל הכא שכיר נאמן בשבועה.
<h2>דף קג.</h2>
האי מאן דאוגר ליה ביתא לעשרה שנין ולא הוזכר בשטר לא התחלת השנים ולא סופו ואמר המשכי' נקיטת חמשה שנין מהימן דקרקע בחזקת בעליה קיימת, דאמר ליה להכי כתבי לך שטרא דלא תיחזק עלי. פריב"ם דאיירי דהשטר ביד שליש, ועוד מפרש שהשטר ביד שוכר וכי היכי דתיפוק קלא דבתורת שכירות אתא לידך ולא תוכל להחזיק כעובדא דרבא בר רבי שרשום.
אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם. פירוש שהשאילו כל זמן שהוא טוב והוא דקנו מיניה ומהדר ליה קתיה.
האי מאן דאמר ליה לחבריה השאיל לי מרא למרפק ביה האי פרדיסא [רפי' ביה האי פרדסא]. פרדסי, רפיק ביה כל פרדסי דאית ליה. ולא דמי להא דאמר המוכר את הבית [ס"א ע"ב] אי אמר ליה ארעתא מיעוט ארעא שתים, התם במוכר אבל הכא בשואל דרך הוא לישאל לכל צרכיו. ועוד דהכא מטלטלי הוא, והוא ביד השואל והוא מוחזק, עיין פרק המוכר בית.
האי מאן דאמר לחבריה אושלן האי גרגותא ונפל לא בני ליה, אמר ליה גרגותא סתם ונפל בני לה, בי גרגותא, כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה עד דאתרמי ליה, והוא דקנו מיניה.
המשכיר בית לחבירו ונפל, חייב להעמיד לו, אם היה קטן לא יעשנו גדול, גדול לא יעשנו קטן, אחד לא יעשנו שנים, שנים לא יעשנו אחד, ולא יפחות מן החלונות ולא יוסיף אלא מדעת שניהם. ואוקימנא מתניתין בדקאי אגודא דנהר ואמר בית כזה אני משכיר לך וקא משמע לן דקאי זה אמדת ארכו ורחבו, אבל אמר ליה בית זה אני משכיר לך ונפל אינו חייב לבנותו. אמר ליה בית סתם אחד, יכול לעשותו שנים דלא הזכיר אלא מאי דקרו בית.
המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקו', הכל כמנהג המדינה [ע"ב] הכל לאתויי מאי וכו' שנהגו להשכיר משכירין. פשיטא לא צריכא דכ"ע יהבי ארעייהו בתילתא ואזל איהו ויהיב בריבעא, מהו דתימ' דאמר ליה האי דבצרי לך, אדעתא דיהבת לי באילנות, קא משמע לן דאיבעי ליה לפרושי. והא דאמר פרק האומנין [ע"ז ע"א] קא משמע לן אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתייה, הא לא אמר הכי צריך להוסיף שכר ולא אמר איבעי ליה לפרושי כי הכא, שאני התם דאוקיר עבידתא.
כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן וקש, וכשם שחולקים ביין כך חולקין בזמורות, ושניהם מספקים הקנים.
<h2>דף קג:</h2>
המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעיין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מחכירו, ואם אמר ליה השכר לי בית השלחין זו או שדה בית האילן זו, יבש האילן או יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה לו מחבירו. ולימא ליה שמא בעלמא אמר, מי לא תנן האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך וכו', אי אמ' מחכיר לחוכר שמא בעלמא, אי אמר חוכר למחכיר קפידא.
<h2>דף קד.</h2>
המקבל שדה מחבירו והובירה שמין כמה ראוייה לעשו' ונותן לו, שכן כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט, רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט, מקו' שנהגו לעשו' כתובה מלוה, גובה מלוה, רבי יהודה היה דורש לשון הדיוט, דאמר אדם מבי' קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות דהיא חייבת, שכן כתב כל האחריות דאית ליך עלי. פר"י דווקא קרבנות שבאין להכשיר כמו לידה וזיבה, אבל נדרי' וחובות שלותה קודם נישואין לא ישלם, שאפילו לותה תחתיו שלא לצורך מזונות או נדרה תחתיו לא משלם, דאם לא כן יכולה להפסיד לבעלה כמה וכמה כשתתקוטט עמו, וסוף פרק יש נוחלין [קל"ט ע"א] משמע דלא משלם הלואה שהייתה חייבת קודם לכן אלא מלוה בשטר והכניסה לו קרקעי.
אנשי אלכסנדרי היו מקדשין נשותיהן, ובשעת כניסתן לחופ' היו באין אחרי' וחוטפין אותן (מהן הביאו כתובת אמן וכו').
<h2>דף קד:</h2>
ההוא גברא דאמר הבו ד' מאה זוזי לכתובת דבנותיי. שלח רב אחא ארבע מאה דאינון מאתן, או דאינון תמני מאה, אמר רב אשי חזינן אי אמ' הבו לה סתמא בלא כתובו ד' מאה דאינון תמני ואי אמר כתובו לה ארבע מאה דאינון מאתן. ההוא גברא דקביל ארעא מחברי' אמר ליה אי אובירנא לה, יהבינא לה אלפי זוזי, רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ומה שאמר במתניתין דמשלם במיטבא התם לא גזים הכא גזים, אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה פלגא פקדון, אפלגא דמלוה חייב באונסין ואפלגא דפקדון הוי ליה שומר שכר ומחייב בגניבה ואבידה. במיימוני פסק דהוי שלוחו ופטור מגניבה ואבידה, ופירש הרמז"ל המלוה את חבירו למחצית שכר ומת הלוה, אם הלוה לו בסתם סתם הלואה שלשים יום, ואם לזמן קצוב ועדיין לא הגיע הזמן אינו יכול להוציא מיד אלמנתו או מיד יורש כל ימי משך הזמן, כדאמר פרק אלו נערות [ל"ד ע"ב] הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאילתה. ורבינו משה מריגנשפורק מחלק דווקא גבי שמירת בהמות יכול היורש לשמור, אבל בעיסקא יכול לטעון אינכם בקיאין להשתדל כמו אביכם, וכן משמע לקמן [ק"ט ע"א] גבי רב יוסף היה ליה שתלא שכיב ושבק ה' (חנוותא) [חתנוותא] וכו'.
אמרי נהרדעא השתא דאמר פלגא מלוה וכו', אמר רבא להכי קרי ליה עיסקא לעסוקי ולא למשתי ביה שיכרא, ואם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו, ואי איכא סהדי דהני מטלטלי מחמת האי עיסקא, שקיל להו מרי עיסק'.
<h2>דף קה.</h2>
האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ופסיד, וטרח ומלייה ולא אודועיה, לא מצי למימר ליה דרי לההוא פסידא בהדאי דאמר ליה להכי טרחי ומליות, דלא ליקרו לך מפסיד עיסקא. מכאן פסק הרבי שמואל אדם שמלוין לו לחצי ריוח אינו יכול לומר אקח חצי ריוח לפנים ומן המותר ילקח המס אלא המס יפרעו מן הריוח ואחר כך יחלוקו. ונראה דאיירי דמלייה מעיסקא אחרינא דאי מאותה עיסקא פשיטא.
הנהו בי תרי דעבדו עיסקא ורווח, ואמר חד לחבריה תא נפלוג, ואמר אידך נרווח טפי, דינא הוא דמעכב, ואי א"ל הב לי פלגא רווחא, א"ל רווחא לקרנא משתעבד, ואי א"ל הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא א"ל עיסקא להדדי משתעבד. פר"י הא דלא קאמ' האי מאן דמקבל עיסקא מחבריה, לפי שהמקבל יכול לחזור קודם הזמן כמו פועל שיכול לחזור בחצי היום, אבל בעל עיסקא אינו יכול לחזור עד הזמן. ויש מחלקין בין קבילו תרווייהו עיסקא לבי תרין דאית להו שותפות יחד. זמן חלוקה מתי יחלוקו שותפין העיסקא, עיין סוף פ' כל הגט [ל"א ע"ב].
המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש, ואמ' לו מאי איכפת לך הואיל ואני נותן לך חכירך, אין שומעין לו.
המקבל שדה מחבירו ולא עשתה, אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה וכו'.
<h2>דף קה:</h2>
המקבל שדה מחבירו ונשדפה או אכלה חגב, אם מכת מדינה הוא מנכה לו מחכירו, רבי יהודה אמר אם קבלה הימנו במעות, בין כך וכך אין מנכה לו מן חכירו, היכי דמי מכת מדינה כגון דאישתדיף רובי דבאגא, עולא אמר שנשתדפו ארבע שדות מד' רוחותיה, וסוגיא כרב יהודה.
<h2>דף קו.</h2>
א"ל זרע חיטי וזרעה שערי, ואישתדיף רובא דבאגא וכו', נשתדפו כל שדותיו משל מחכירו כו'.
<h2>דף קו:</h2>
לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב, אבל לא זרעה חייב, זרעה ולא צמחה צריך לחזור ולזרוע עד דאתו אריסי מדברא וקיימא מזל כימה ארישייהו. אמר רבא לית דחש להא דרבי יהודה דאמר אם קבל ממנו מעות [אפילו מכת מדינה אינו מנכה] כו'.
המקבל שדה מחבירו בי' כורין של חטין, לקתה נותן לה מתוכה, וכן היו חטיה יפות. ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה בי' דני דחמרא תקף ההוא חמרא אמר רב אשי לא דמי למתניתין התם לא עבדא ארעא שליחותא הכא עבדא ארעא שליחות'. ומודה רב אשי בעינבי דכריא ושדה שלקתה בעומרי'.
המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטין [חטין יזרענה שעורים] וכו'.
<h2>דף קז.</h2>
איתמר אילן העומד על המיצר רב אמר הנוטה לכאן ולכאן, ושמואל אומר חולקין. אמר ר"י אין לדקדק מכאן דאילן הנוטה לשדה חבירו בענפיו, דחולקין, דדווקא הכא שעומד על המיצר שבין שתי שדות, אבל עומד בשדה של אחר לא, כדאמר רבי יוחנן [ב"ב כ"ז ע"ב] אחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך, מביא וקורא, שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, ותנאים שהתנה יהושע אף בח"ל כדאמרי' במרובה [פ"א ע"ב].
אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא בקמותיה. [ע"ב] והסיר ה' ממך כל חולי זה עין הרע, דרב אזיל לבית הקברות עבד מאי דעביד, אמר תשעי' ותשע מתים בעין רעה ואחד כדרך כל הארץ.
<h2>דף קז:</h2>
א"ל רב יודא לאדא משוחאה לא תזלזל במשחתא דכל פורתא חזי לכורכמא דרישקא.
<h2>דף קח.</h2>
אמר רב נחמן הכל לגלי גפא, ואפי' מיתמי, אבל רבנן לא צריכי נטירותא, לכריא דפתיא אפילו מדרבנן, ואי נפקי באוכלוסי לא רבנן לאו בני אוכלוסי נינהו. לכריא דנהרא, תתאי מסייעי לעילאי, עילאי לא מסייעי לתתאי, וחילופא במיא דמיטרא, תניא נמי הכי חמש גנות המסתפקות מים מן המעיין כולן מתקנות עם העליונה חמש חצירות המקלחות מים לביב כולן מתקנות עם התחתונה וכו'.
האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפ' הוי, סלוקי לא מסלקי' ליה, נהרדעי אמרי משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה, משום ועשית הישר והטוב, והילכתא כנהרדעי. ר"ת פירש דבלוקח בטסקא מן המלך מיירי ולהכי פליגי בה.
א"ל איזבין וא"ל זיל זבין, הילכתא דצריך למיקניא מיניה, וכיון דאמרת צריך למיקנייה מיניה, אי אייקור וזל ברשותיה דבר מיצרא הוא, זבן במאה ושוין מאתן במאתן ושויא מאה אין אונאה לקרקעות. כתב הרבי שמחה ה"מ דבעי קניין למצרן דא"ל מצרן זיל זבון בסתם, אבל אי אתא ואימלוך במצרן וא"ל זיל זבון לנפשך לא בעינא ליה, לא בעי למקניה מיניה דמצרן וזכה הלוקח. זבן גריוא דארעא במצעי ניכסיה, חזינן אי עדית וזיבורית היא זביניה זבינא ואי לאו איערומי קמערים, מתנה לית ביה דינא דבר מצרא, ואי כתב בה אחריות אית ביה דינא דבר מצרא דאיערומי קמערים חזינן כמה שויא ויהיב ליה בר מצרא. זבן במאתן ושוי מאה, נראה לרבינו אבי"ה דיכול להשביעו שבועת היסת.
<h2>דף קח:</h2>
מכר כל נכסיו לאחר לית ביה משום דינא דבר מיצרא, אבל זבין לכותי משמתינן ליה עד דמקבל עליה כל אונסא דמיתיליד. ודווקא כשהישראל רוצה לתת לו כמו הכותי, עיין.
משכנתא לית בה דינא דבר מיצרא, מאי משכנתא דשכונה גביה. נראה דאם בא המצרן מתחילה כשרצה זה למשכנו ואמר המצרן אני רוצה להלוות לך שאם תבא למכור אני אקנה, דמי לההיא דלעיל זבן גיריוא בי מצעי, והכי נמי חזינן אם בשביל הערמה הוא עושה שיקח הוא את השדה מסלקינן ליה ואי לא לא מסלקינן ליה. וכתב הר"ם ז"ל שנאמר לו בשם רבינו תם שאם קדם המצרן וקנאו או אפילו אדם אחר אין המלוה יכול להוציא מידו. ורבינו שמחה מצריך שתהא ממושכנת בידו שנה קודם. גם יש מחלקים בין משכנתא דבית, למשכנתא דשדה ובשניהם הר"ם ז"ל חלוק.
דשכונה גביה. פירש בקונטרס דהוא שוכן ומצרן יותר מכולן, אבל נמצא בתשובת הר' משה הכהן דווקא דשכונה גביה לעניין זה שהמצרן אינו יכול לסלקו, אבל אם קדם המצרן או אחר וקנאו אינו יכול למחות.
למכור ברחוק ולגאול בקרוב, למכור ברע ולגאול ביפה, לית ביה מדד"מ, חיישינן אדמעכבת ליה לבר מיצרא נפקא ארע' מידיה וזבין ליה לאיניש אחרינ'.
לכרגא למזוני ולקבורה מזבני בלא אכרזתא. אין לפרש למזוני למזון היתומי' דלצורכ' גם לשאר הדברי' לא בעי' אכרזתא אלא פי' לכרגא ולמזוני למזון האשה והבנות, עיין פר' שום היתומים [כ"ב ע"א].
לאשה ליתמי לשותפי לית ביה משום דינא דב"מ. כתב הרמז"ל לא מבעיא אשה כנגד איש אלא אפי' אשה מצרנית וקדמה אשה אחרת וקנאתו אין מוציאין מידה. פי' בקו' לשותפי שמכר שותף לחבירו. וקשה דמאי איריא שותף אפילו מצרן נמי דאמרי' לקמן הני מצרני דקדם חד מינייהו וזבין זביניה זבינא. ורבינו תם פירש דמיירי שבצד אחד יש שדה לראובן ושמעון ובצד אחד יש קרקע ללוי לבדו והרי הוא מצרן ברור, והני ספק דאין ידוע איזה יהא מצרן לכשיחלוקו ואשמועינן דאפילו הכי לית ביה דינא דבר מיצרא. יש מיישבין פי' הקונטרס דד' מצרנים דקדי' חד מינייהו וזבין זביני זביני, ואי אתי בהדי הדדי פלגי בקרנזל, אבל שותף אפילו אי אתו בהדי מצרן איהו קדים משמע לפי' אי קדים המצרן אין השותף יכול לסלקו. אמנם יש פוסקים דשותף מוציא מידי המצרן. ורבינו אבי"ה והרמז"ל נחלקה דעתם בדין זה. גם נמצא בתשובת הרמז"ל דשותף מוציא מיד אשה אם קדמה וקנתה.
שכיני שדה ושכיני העיר, שכיני העיר קודמין, שכן ות"ח, ת"ח קודם. שכן וקרוב שכן קודם. פסק רב אלפס הני כולהו מיירי בלא דין מצרנות אלא איזה מהן קוד' ואי קדם האחר אין מוציאין מידו. אבל לראבי"ה נר' דכולהו מיירי בדיני מצרנות.
אמר אטרח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה אמר אזיל ואייתי זוזי חזינן אי איניש אמיד הוא נטרינן ואי לא לא נטרינן, זוזי טבי וזוזי תקולי לית ביה משום דינא דבר מיצרא. הנהו ציירי והנהו שרי לית ביה משום דינא דבר מיצרא. פי' ראבי"ה שמסר לו ארנקי צרורה וחתומה וא"ל אל תגע בו עד שובי אליך ואמנה אותם. כתב הרמז"ל שמצא תשובת רב פלטוי גאון אם הלוקח בעיר אין להשהות המקח עד שישלחו למצרן, אלא המוכר בא לפני הקהל ואמר פלוני רצה לקנות אם המצרן או אחר במקומו מאוהביו חפץ לקנותן טוב, ואם לאו לא משהי' ליה וזכה הלוקח במקחו. וכתב רבינו שמחה ז"ל דאם הלוקח צריך לשדה יותר מן המצרן לית ביה משום דינא דבר מיצר', והביא ראיה מפ' השותפין [ה' ע"א] רוניא זבין ארעא אמיצרא דרבינא, ומסיק ד' לצלא וארבע לצללא. מעשה ועשו הקהל חרם שלא לקנות בית כותי ורצה אחד להחליף ביתו של כותי כדאמרי' הכא לגאול ולמכור ברחוק לית ביה מד"ד מיצר'. ופסק הרמז"ל דחליפין מכירה הוא כדתנן פרק השואל [ק' ע"א] המחליף פרה בחמור זה אומר עד שלא מכרתי ילדה פתח בחליפין וסיים במכירה.
ארעא דחד ובתי דחד, מרי ארעא מעכב על מרי דבתי, ומרי בתי לא מעכב על מרי ארעא. אבל בבית אצל בית או קרקע שאינו עומד לזריעה, פר"ת דלא שייך מצרנות בבתים. ועוד אפילו משוניתא הוי הפסק. וכ"ש חומות שבין הבתים. וריצב"א נפלא מאד דווקא משוניתא וריכבא דדיקלא אין שמושן שוה, אבל בתים תשמישם שוה. ועוד דאמרינן ארעא לזרע' וארעא לבתי יישוב קדים א"כ משמע דמצרנות דבתים עדיף טפי. ארעא דחד ודיקלי דחד, מרי ארע' מעכב על מרי דיקלא, ומרי דיקלא לא מצי מעכב על מרי ארעא. ארעא דזרעא וארעא דבתי ארעא דיישוב עדיף. איפסיק במשוניתא דדיקלא או בריכבא דדיקלא חזינן אי יכול להכניס תלם אחד אית בהו משום דינא דבר מיצרא. ארבע מצרנים דקדים חד מנייהו וזבין זביניה זבין ואי אתי בהדי הדדי פלגי להו בקרנזל.
<h2>דף קט.</h2>
המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות, לא יזרע פשתן ואין לו בקורת שקמה, רבא אמר אפילו בשבח שקמה אין לו, והילכתא כרבא.
ההוא שתלא דאמר אי מפסדינ' מסלקינא רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא כו'. רוניא שתלא דרבינא הוה וכו'. רבא לטעמיה דאמר מקרי דרדקי ושתלא ואומנא, כולהו כמותרין ועומדין דמי דפסידא דלא הדר הוא, דבשעה שלומדו טעות היה יכול ללומדו דבר אחר. ונמצא בתשובה דאם הבעל הבית מפשיע למלמד שאינו יודע, והמלמד אומר אני יודע, מנסין אותו אם עתה יודע, על הבעל הבית להביא ראיה שלא ידע בשעת שלמד הנער, ואם עתה אינו יודע ואומר ששכח על המלמד להביא ראיה שידע בשעה שלמד הנער.
<h2>דף קט:</h2>
ההוא גברא דקביל פרדיסא לעשר שנין, ואזקין בחמש שנין, רבא אמר קרנא הוי וילקח בהן קרקע ואוכל פירות, והילכתא כרבא.
<h2>דף קי.</h2>
ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא, מלוה אמר שלש ולוה אמר שתים וקדם המלוה ואכל הפירות מי נאמן, רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת, רב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן קיימין. פסק רב אלפס הלכה כרב יהודה, וכן (פירש) [פסק] רבינו חננאל ורבינו אבי"ה.
מלוה אמר חמש ולוה אמר שלש, אמר ליה הב לי שטרך אמר ליה אירכס לי, מלוה נאמן, דאי בעי אמר לקוחין הן בידי, אלא מעתה משכנתא דסורא הכי נמי דנאמן לומר לקוחין הן בידי, אמר ליה איבעי ליה למחויי ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה. אריס אומר למחצה ובעל הבית אמר לשליש, רב יהודה אמר בעל הבית נאמן, ורב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה. והילכתא כוותיה דרב נחמן. כתב רב האי גאון כל הטוען תמורת המנהג, עליו להביא ראיה, ואם אין ראיה הטוען כמנהג עליו שבועת היסת שלא שינה מן המנהג, וזה עיקר גדול בדין. ופרק ח' דפיאה משמע דאפי' במגו לא מהימן, ואם כן מנהג עדיף מחזקה, דמגו במקום חזקה בעיא היא ולא איפשיטא [ב"ב ה' ע"ב], והכא בשמעתין דמגו מהימן אפי' במקום מנהג, וכל נאמן בשמעתין מיירי בשבועה.
יתומים אומרים אנו השבחנו, ובעל חוב אומר אביכם השביח, אמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראייה. פר"י דמיירי שעשאו אביהם אפותקי.
<h2>דף קי:</h2>
שלשה שמין להם את השבח ומעלין אותם בדמים, בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים, וב"ח ללוקח.
המקבל שדה מחבירו לשבע שנים בשבע מאות, אין השביעית מן המניין. שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום. שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. שכיר שבת שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה ביום, יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום. לא תלין אינו עובר אלא בקר ראשון בלבד, מכאן ואילך מאי, אל תאמר לרעך לך ושוב. האומר לחבירו צא ושכור לנו פועלים, שניהם אינן עוברין משום בל תלין, זה לפי שלא שכרו וזה לפי שאין פעולתו אצלו, והוא דאמר להו שכרכם אצל בעל הבית.
<h2>דף קיא.</h2>
ואמר רב שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה, והילכתא כוותיה, כן פסק רב אלפס.
אחד שכר אדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים, אימתי בזמן שתבעו אבל לא תבעו אינו עובר עליו, המחהו אצל חנווני או אצל שולחני אינו עובר עליו.
שכיר בזמנו נשבע ונוטל, עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. ואם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר זמנו נשבע ונוטל. ירושלמי [שבועות פ"ז ה"א] פעמים שתבעו אחר זמנו ונעשה תוך זמנו, כיצד אמר שהקדים לו שכרו בתוך זמנו, בזה נשבע ונוטל. היה לו משכון נשבע ונוטל.
גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום בל תלין.
<h2>דף קיב.</h2>
איבעיא להו חוזר או אינו חוזר, רבה אמר חוזר רב ששת אומר אינו חוזר. פסק רב אלפס הילכתא כרבה. פר"י אם אמר לו פועל אני פוטרך אפי' לא יפרע לי שולחני פשיטא דאינו חוזר, ואם אמר לו איני פוטרך אא"כ יפרע לי שולחני פשיטא דחוזר, אלא מיירי בסתם דא"ל בעל הבית לחנווני פרע לו ונתרצה חנווני ואמר לפועל אני משלם לך והפועל אמר בסתם אני סומך על חנווני. ועוד י"ל דמיירי שפירש לו בהדיא איני פוטרך אא"כ יפרע לי שולחני, ורב ששת דאמר אינו חוזר פי' כל זמן שחנווני מזומן לו ליום אשר יעדו, ולהאי פירושא איכא הוכחה דמחילה אינה צריכה קניין. עי"ל דלכ"ע חוזר פועל אצל בע"ה, אלא בהא פליג רב ששת דאינו חוזר לעבור עליו כיון דהמחו, וההיא דשניהם נשבעים ונוטלין מבעל הבית [שבועות מ"ה ע"א] מיירי כשלא העמידו פועלים אצל בעל הבי', אבל העמידו אצל ב"ה הוה ליה מעמד שלשתן. ומיהו פירש רב אלפס דלא שייך הכא מעמד שלשתן אלא כי יש מלוה או לפקדון, אבל הכא חנווני אינו חייב כלום לבעל הבית.
בעא מיניה רב ששת קבלן עובר בבל תלין או אינו עובר בבל תלין, אומן קונה בשבח כלי והלואה היא ואינו עובר או לא, אמר ליה עובר שכירות היא, ותניא כוותיה הנותן טלית לאומן והודיעו אפילו מכאן עד עשרה ימים אינו עובר בבל תלין, נתנו לו בחצי היום כיון דשקעה עליו חמה עובר בבל תלין אלמא [אין] קונה בשבח כלי, וכן הלכה.
<h2>דף קיב:</h2>
משום דבעל הבית טרוד בפועליו, והני מילי היכא דבעל הבית אמר נתתי ושכיר אמר לא נטלתי, אבל אומן אמר שתים קצצת לי ובעל הבית אמר לא קצצתי אלא אחת קציצה מידכר דכירי אינשי. והני מילי ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר פרעתיך. האי דמהימן במגו אף על פי דטרוד, עיין פרק האשה ביבמות [קי"ד ע"ב].
<h2>דף קיג.</h2>
אם יש עדים שתבעו הא תבע ליה לקמן, אמר רב אשי שתבעו [בזמנו, ודילמא בתר הכי פרע ליה אמר אביי שתבעו] כל זמנו. כגון שכיר יום כל הלילה שכיר לילה כל היום. ולעולם תו לא פרע ליה, אמר רב חמא כנגד אותו היום של תביעה. אבל מכאן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה.
המלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ליטול משכונו. היו לו ב' כלים נוטל אחד (ומחזיר) [ומניח] אחד. מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, ואם מת אינו מחזיר ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא שלשים יום. פי' בקו' היו לו שני כלים וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהן, פר"י הא דנוטל שניהן ולא אמרי' מסדרין משום דהכ' נטלו בתור' משכון להמתין החוב עד שיהא לו מעות הילכך נוטל ומחזיר של יום ביום ושל לילה בלילה, אבל כשנוטלין בתור' גבייה ופרעון לא יטול הכל אלא מסדר ומה שיטול לא יחזיר.
אמר שמואל ושליח ב"ד מנתח נתוחי. שאם היה בידו של לוה כלי' והוא עומד בחוץ, שומטן ומוציאן מידו ונותנו ליד המלוה, אבל ליכנס לביתו וליטול את משכונו לא, ותניא כוותיה דשמואל.
<h2>דף קיג:</h2>
לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש, נותן לו מטה לעשיר ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו ולבניו, אמר שמואל כל מילי ידענא אסותא, לבר מאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיב' אחרציה, ומאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקניא, ומאן דאכל נהמא ולא מסגי ארב' אמות.
<h2>דף קיד.</h2>
רבה בר אבוה אשכחי' לאליהו א"ל מה שיסדרו לב"ח, א"ל גמר מיכה מיכה מערכין. פר"ת בספר הישר דהלכ' אין מסדרין לב"ח דמתני' יחזיר מיירי כשנטל בתורת משכון אבל בתורת גבייה אין מסדרין. וב"ד יורדין לנכסיו ולמטלטליו ומכריזין על הקרקעות ולא על המטלטלין שמא יגנבו. ואינו עובר בלא תבא על שכר דיוקנאות ופונדקאות. ואם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר. כתב בסמ"ג ובמיימוני דין תור' בזמן שיתב' את חובו אם לא נמצאו נכסים אין אוסרין אותו ולא משביעין אותו שאין לו ממון, ובימי רבנן סבוראי ראו שרבו הרמאין התקינו שמשביעין את הלוה בשבועה חמורה שיודה כל אשר לו טמון וגלוי ולא נתן מתנה לשום אדם בעולם ולא יוציא מכל אשר תשיג ידו אך מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לאדם בינוני וכסות לאד' בינוני גם אחר תקנה זו ב"ח לא יוכל ליכנס בתוך ביתו של לוה אלא הלוה עצמו יוציא כליו, ואם ימצא לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואומר של אחרי' היא אין שומעין לו עד שיביא ראיה. מי שנשבע שבועה זו שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לבעל חובו. אין כל אחד מבעלי חובותיו יכולין להשביעו. מי שגלוי וידוע לרוב העם שאין לו כלום והוא מוחזק באדם כשר וזה התובע הוא מתכוין להקניטו אין ראוי להשביעו. וכן מי שהוחזק רמאי והוא אמוד בממון ורוצה ליפטר בשבועה אין לדיין להשביעו אלא יש לנדותו ולרדותו עד שיפרע. מי שנתחייב בשבועה זו מפני שטר חוב שעליו והודה לאחרים שהוא חייב לו והשיגה ידו יותר על הראוי לו לא יטול היותר אלא בעלי שטרות בלבד שמא קנוניא עושה. היו לו מטלטלים ומקרקעי והיו עליו שטרי כותים לכותי' ואם יתנו אותו לישראל בחובם יאסרו אותו הכותים בחובם ויהא בשבי. והורו רבותינו שאין שומעין לו וכשיבואו כותים ויאסרו אותו הרי כל ישראל מצווין לפדותו, ורבינו אבי"ה כתב אין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן ידקדקו עליו ויחפשו אם יש לו או לאו ואם אין לו משביעין אותו שאין לו וכל מה שיספיק לפרוע שיתן לו כל מותר פרנסתו ופרנסת בני ביתו ומלבושיהן וכלי אומנתו ומכאן ואילך ישבע. והרבי אביגדור כ"ץ השיב לחמיו דהלוה נאמן לישבע שהממון שבידו של אחרים הם ואף על פי שמלביש את עצמו ובני ביתו מאותו ממון שמא אחרים נתנו לו על מנת שלא יפרע לב"ח, דאפילו בעבד כנעני אמרי' הכי פ"ק דקידושין [כ"ג ע"ב]. סדר גביי' החוב (בפ"ב) [בפכ"ב] דהילכות מלוה ולוה במיימוני, בית דין יורדין לנכסיו אמר הלוה קבעו לי זמן הריני משלם קובעים לו זמן ל' יום ואין מחייבין אותו ליתן משכון או להביא ערב. שלמו שלשים יום ולא הביא כותבין אדרכתא, וכן אם אמר מתחלה איני משלם כותבין מיד אדרכתא ואם אמר שטר שביד המלו' מזוייף הוא אני אביא ראיה ואבטלנו ועדים במקום פלוני ופלוני אם נראה לדייני' שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן ואם נראה להן שאינו בא אלא בעלילת דברי' אומרי' לו שלם מיד ואחר כך תביא עדים או ראיה ויחזירו לך. ומניחין הממון על יד שליש, פסק המיימוני וכן רב האי גאון והאלפס וכן קיבל רבינו ברוך ממגנצא מרבותינו שמסדרים.
תנינא בערכין [כ"ג ע"ב] חייבי ערכין ממשכנין אותו, נותני' לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש, ותפילין וסנדלין ומטה ומצע, אבל לא לאשתו ולבניו. וכן פוסקי' גאוני' גם על ב"ח שאין נותנין לאשתו ולבניו. אחד המעריך נכסיו ואחד המעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, וכן עיין פ' נערה [נ"ד ע"א] ופר' [הגוזל] קמא דב"ק [ק"ב ע"ב]. מרגלית אם מעלין אותו [לכרך] משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ובשעתו, עיין במסכת ערכין [כ"ד ע"א].
<h2>דף קיד:</h2>
א"ל לאליהו מנין לערום שלא יתרו'. פר"י שלא יברך דבתרומה ליכא שום איסורא אלא משום הברכה.
אמר ליה לאליהו לאו כהן איהו מר, מ"ט קאי בבית הקברות, א"ל כרשב"י קברי כותים אינם מטמאין. פסק ר"ת דמטמא באהל ואליהו דחה אותו, ושאר גאונים חולקים על זה.
ת"ר אם איש עני לא תשכב ועבוטו אצלך אבל עשיר שכב. המלוה אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו, בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר.
<h2>דף קטו.</h2>
לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנ' לביתו של ערב, דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף ולשכר פונדק.
אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, שנאמר [דברים כ"ד] לא תחבול בגד אלמנה.
החובל את הרחיי' עובר בלא תעשה, וחייב משום ב' כלי' שנ' [דברים כ"ד] לא יחבול ריחים ורכב, ולא ריחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושין בהן אוכל נפש. אמר רב הונא חבל ריחי' לוקה שתים, רכב לוקה שתים, ריחיים ורכב לוקה שלש, ורב יהודה אמר רחיים לוקה אחת, רכב לוקה אחת, רחיים ורכב לוקה שתים, כי נפש הוא חובל לשאר דברי' הוא דאתא. תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים. פירש ר"י לא יחבול דרחיים ורכב תרי לאוין נינהו, כיון שהן נכתבי' בפירו'. יש שפירש דווקא דברים שעושים בהן אוכל נפש אסור אבל אוכל נפש עצמו מותר לחבול.
<h2>דף קטז.</h2>
ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה, אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדריה, דהוה ליה דברים שעושין בהן אוכל נפש, ותא קום עלה בדינא, רבא אמר לא צריך למיקם עליה בדין יכול לטעון עד כדי דמיהן, ולית ליה לאביי דהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא אמר שמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן, התם לא מידי דעביד לאשולי ולאגורי, אבל הכא עביד לאשולי ולאגורי. כתב רבינו אבי"ה מי שתופס משכון משל חבירו והלוה אומר איני חייב אלא שקל והמשכון אינו שוה אלא שקל תן לי לפדותו בשקל והמלוה אומר חביב עלי בסלע או פדה בסלע או איני נותן לך לפדותו, נראה דאינו נאמן לטעון עליו אלא דמיו. והא דאמרי' גבי מליגא דשטרי בפרק הכותב [פ"ה ע"א] דאי תפסה מחיים הוי תפיס' אף על גב דשטרי לא שוה אלא לצור על פי צלוחית, התם מודים היו העדים והיתומים שאביהן חייב, אך משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב הילכך מהני תפיסה. וגדולי הדור נחלקו עליו בדין זה.
שלח רבי חנינא בר אבא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, מיירי שראו עתה בידו ולא היו עדים בשעה שהפקידם, דאילו הוו עדים בשעת שהפקידם אפילו דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר נמי.
רבא אפיק זיגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי משום דברים העשויים להשאיל ולהשכיר. יש מפרש אף ספרים אחרים, עיין פרק כל הנשבעין [מ"ו ע"ב]. יש מקומות שנוהגין שלא לעכב ספרים השאולין להן אפילו במקום שחייבין להן ממון, ואומר שהוא חרם קדמונים, ויש נוהגין דבר זה דווקא במלמדי תינוקות שלא יעכבו הספרים בשביל שום חוב שיש להן על בעל הבית אם לא בשכר לימודם נהרא ופשטיה. ונמצא בתשובת רבינו תם ההוא דחבל סכינא דאשכבתא שחייב להחזיר משום דעושין בהן אוכל נפש. אבל מכל מקום לא הפסיד מגו ויכול לטעון עליהן עד כדי דמיהן. דין (ו)דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, פרק הגוזל בתרא [קי"ד ע"ב] ופרק כל הנשבעין [שם].
<h2>דף קטז:</h2>
הבית והעלייה של שנים שנפלו שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר היה אחד מהן מכיר מקצת עציו ואבניו נוטלן ועולין מן החשבון, ושותפין כי האי גוונא לא קפדי אהדדי. והכי נמי אמרינן בריש בבא בתרא [ד' ע"א] אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם, וכן בחזקת הבתים [נ"ב ע"א] אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית כרב דאמרינן עליו להביא ראיה וכל דבר הידוע שהוא שותפות, אין לזה שמונח ברשותו נאמן לומר לקחתים.
הבית והעלייה של שנים נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן, הרי בעל העלייה יורד למטה עד דמתקן ליה עלייה, ורבי יוסי אמר התחתון נותן תקרה והעליון נותן המעזיבה. ומתניתין בשכיר ומשכיר הוא דאמר ליה עלייה זו שעל הבית זה אני משכיר לך דמשעבדי בית לעלייה. אבל אם א"ל עליי' זו אני משכי' לך ונפל אינו חיי' לתקן ואף אינו יורד ודר למטה, עיין לעיל פרק האומנין [ע"ט ע"א].
<h2>דף קיז.</h2>
הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי כי משי עליון ידיה אזלי מיא אתחתון. פלוגתא דרבי יוסי ורבנן, והלכה כרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, ומודה רבי יוסי בגירי דיליה כגון היכא דליכא מעזיבה גירי דיליה הוא ועליון מתקן. כתב ראבי"ה הכל לפי העניין היזק מהרחיצה [אם מי הרחיצה] מועטים וכלין לאלתר, אבל שפיכת מים מרובין מזיקין לו תדיר בכותלו גירי דיליה הוא. ויש לפסוק מכאן ראובן שתבע שמעון לדין וטען תיקנת חפירה מלאה אבנים להכניס שם מימי חציר' אצל מרתף שלי ומימך נופלין במרתף ושמעון משיב מה שתקנתי בשל עצמי תיקנתי כיון דמימיו מרובין גירי דידיה נינהו ועליו לתקן. והרמז"ל כתב בתשובה אחת דאם חפירה מופלגת מן החומה טפח בהא לית דין ולית דיין פשיט' דבהכי סגי, כדתניא בהדיא פרק לא יחפור [י"ט ע"ב], אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח, ואפילו אם לא הפליג טפח ועתה רוצה למלאות גומתו עפר עד שתתרחק חלל הגומא טפח עד החומה בהכי סגי, אף על פי שלא סד בסיד דבעיא היא אם סד בסיד תנן או וסד בסיד תנן [שם ע"א] ומספיקא לא מפקינן ממונא.
הבית והעלייה [של שנים] שנפלו אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנותו והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. רבי יהודה אומר אף זה שדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר אלא בעל העלייה בונה בית ועלייה ומקרה את העלייה ויושב בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. ומה שפירש הקונטרס אם אינו נותן לו שכרו מיחזי כריבית, אין נראה לר"י דהכא לא הלוהו כלום, שהרי אם היה הבית נשרף לא היה נותן לו יציאותיו אלא הוא מטעם זה נהנה וזה חסר.
<h2>דף קיז:</h2>
תחתון שבא לשנות בגויל שומעין לו, בגזית אין שומעין לו, לסכך בארזים שומעין לו בשקמה אין שומעין לו, לרבות בחלונות אין שומעין לו למעט בחלונות שומעין לו וכו', עליון שבא לשנות בגוויל אין שומעין לו בגזית שומעין לו וכו', אין לזה ולא לזה לבנות מאי, תנא אין לו לבעל העלייה בקרקע כלום, תנא רבי נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים ועליון נוטל שליש, והלכה כרבי נתן דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. פירש בקונטרס שהתחתון רוצה למכור הקרק', ואין נראה לר"י דפשיט' דאינו יכול למוכרם דהא הוא משועבד לזה שיעשה עליה לזה כשירצה ואינו יכול למכור אלא כח שיש לו בתוכו, אלא מיירי שהתחתון רוצה לזורעה ובעל העלייה אומר אף אני אזרע שהקרקע משועבדת לי.
וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינת אחר על גביו ונפחת הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה עד שיעשה לבית בדו כיפין.
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם, נתנו לו זמן לסתור הכותל ולקוץ את האילן ונפלו בתוך הזמן פטור, לאחר הזמן חייב, [קי"ח ע"א] וכמה זמן, זמן בית דין שלשים יום. פירש ר"י מכאן אנו למידין זמן בית דין שלשים יום לכמה דברי' לעניין מלוה שקובעין לו בית דין לפרוע, ולעיל [קי"ג ע"א] נמי אמר (ר"ג) [רשב"ג] לאחר שלשים מוכרו, ואם נתן אדם פקדון לחבירו או משאיל מילתא דהדרא בעינא ותובעו לדין חייב להחזיר מיד ואין נותנין לו זמן שלשי' יום. אבל היכא דנתחייב שבועה אין נותנין לו זמן שלשי' יום אלא ביום כניסה ראשונה יש לו לישבע והיכא דאמר יש לי מעות ואיני חפץ לתת לא יהבינן ליה זמן אלא כותבין עליו לאלתר.
מי שהיה כותלו סמוך לגנת חבירו ונפל אומר לו פנה אבניך א"ל הגיעוך אין שומעין לו. פירש ר"י אע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור כדאמרינן בהמניח [כ"ט ע"א] התם מפקירן לגמרי אבל הכא משתמיט בעלמא. [קי"ח ע"א] ואם משקבל עליו אמר ליה הילך יציאותך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו. השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש אמר לו תן לי שכרי אמר ליה טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. ואם משקבל עליו אמר טול את שלך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו.
<h2>דף קיח.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו והראה בשל חבירו נותן לו שכרו משלם דווקא במקום ששכרו לעשות בשלו אז נותן לו שכרו משלם אפילו במקום שלא אמר שכרך עלי [אבל שכרו בשל חבירו] אינו נותן לו שכרו משלם.
<h2>דף קיח:</h2>
המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל. אין שורין טיט ברשות הרבים ואין לובנין לבנים ברשות הרבים. גובלין טיט ברשות הרבים אבל לא ללבינים, הבונה ברשות הרבים המביא אבנים מביא והבונה בונה ואם הזיק משלם מה שהזיק. מתני' דלא כרבי יהודה דמתיר להוציא זבלים לר"ה וצוברו כל שלשים יום ופוטרו אם הזיק, פירש ר"י דלא משני שלא בשעת הוצאת זבלים ורבי יהודה היא, דלכל הפחות מותר להוציא ולפנות לפי שעה ולר' יהודה אם הזיק פטור מלשלם. מכאן הוכיח הרמז"ל מים נקיים ושופכין שאין שוהין ומתעכבי' בר"ה דאגב מיזלייהו יורדין ממקום הגבוה למקום הנמוך אין בני ר"ה יכולין לעכב עליו.
אמר אביי ר"ג ורבי יהודה ור' שמעון כולהו סביר' להו כל מה שנתנו חכמים רשות והזיק פטו' מלשלם, פסק רב אלפס בכה"ג שיטה ולית הילכתא כחד מינייהו.
ת"ר החצב שמסר לכתף הכתף חייב והכתף שמסר לחמר החמר חייב וכולן שהעלו ע"ג הדימוס ונפלה והזיקה בקבלנות כולן חייבין ובשכירות האחרון חייב וכולן פטורין.
שתי גנות זו על גב זו והירק בנתיים רבי מאיר אומר של עליון, רבי יהודה אומר של תחתון, אמר רבי שמעון כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון, אמר רבי שמעון בן לקיש הלכה כרבי שמעון אמרי דבי רבי ינאי ובלבד שלא יאנס.
